התעללות ועינויים בחקירה: נדחתה תביעת נזיקין בשל נכות נפשית שנגרמה לפלסטיני שעבר חקירת שב"כ אינטנסיבית ואכזרית אשר במהלכה עבר משבר אובדני; נקבע כי כבילתו למיטה בגפיו בין סבבי החקירה מהווה "מענה מידי למניעת אובדנות"

ביום 23.5.2016 הגיש המוקד להגנת הפרט תביעת נזיקין נגד המדינה על זרועותיה – הצבא, שב"ס ושב"כ – בשמו של צעיר תושב חברון שנעצר מביתו בינואר 2014 והוחזק בחקירת שב"כ בכלא שיקמה במשך 36 יום. בכתב התביעה מתואר כי במהלך חקירתו הממושכת, האיש נחקר בממוצע 20 שעות ביממה, ולעיתים אף 22 שעות ביממה, בעודו כבול בתנוחות ישיבה מכאיבות, כפות בידיו וברגליו לכיסא החקירות. זאת על אף שהוא עדכן מיד עם מעצרו את החובש הצבאי ולאחר מכן את הרופא בכלא שקמה לגבי מצבו הבריאותי הלקוי, לרבות קוצר נשימה וכאבים כרוניים ברגליו ובגבו. לאחר כעשרת ימי חקירה, התמוטט התובע נפשית ואף איים לשלוח יד בנפשו. בשלב זה נקראה לחדר החקירות עובדת סוציאלית של שב"ס שאינה דוברת ערבית, ותיקשרה עמו בתיווכם של חוקרי השב"כ שנותרו בחדר. בהמלצתה, נלקח האיש לתא, שם נכבל למיטה בארבעת גפיו. במשך ארבעת הימים הבאים, בתום כל סבב חקירה ממושך ומתיש, הוחזר האיש לתא ושוב נכבל בגפיו לזמן ה"מנוחה" שהוקצב לו, וללא שניתן לו כל סיוע נפשי. כתוצאה מכך, נטען בכתב התביעה, נגרמו לתובע נזקי נפש וגוף לצמיתות.

כחמש וחצי שנים לאחר מכן, ביום 3.1.2022, דחה בית משפט השלום בירושלים את תביעתו של האיש, תוך שנקבע, בין היתר, כי לא הוכח כי כבילתו בחדר החקירות "נעשתה באופן בלתי סביר או למטרה שאינה ראויה". התביעה נדחתה גם בנוגע לשעות החקירה הממושכות והשינה המועטה, משנקבע כי הדבר נעשה "בהתאם להוראות נוהל סדור", אשר "יש להניח" כי גובש "תוך איזון בין צרכי החקירה ובין צרכיו הבסיסיים של הנחקר...". בהקשר זה, מוזכר בפסק הדין מענה משרד המשפטים מיום 14.2.2016 לגבי סגירת תלונתו של האיש על ידי המבת"ן, בה צוין כי על אף שהחקירה האינטנסיבית התבצעה בהתאם לנהלים, "נוכח הנטען בתלונה שבסמך, ולאור ממצאי בדיקתנו, החלטנו לבצע בחינה מחודשת של מספר סוגיות בנוהלי שירות הבטחון הכללי ובהתאם לממצאי הבדיקה יופקו הלקחים המערכתיים המתאימים" – מבלי שפורט באילו סוגיות מדובר.

שלושת המומחים שבדקו את התובע מצאו כי הוא אכן סובל מנכות נפשית מסוימת, והמומחה שמינה בית המשפט אף קבע כי הנכות היא תוצאה של המעצר. ואולם, בית המשפט דחה את הטענה שהחקירה היא שגרמה לתובע לנכות נפשית קבועה, ונקבע כי "ניתן מענה מידי למניעת אובדנות על ידי הנתבעת... [ו]לא הוכח כי היה צורך בהתערבות פסיכיאטרית בנקודת זמן זו וכי העדר ההתערבות החמיר את מצבו הנפשי של התובע".

יחד עם זאת, נקבע בפסק הדין כי "היה מקום לנהוג אחרת" בשני עניינים הנוגעים להתנהלות הגורמים המעורבים במהלך המשבר האובדני שחווה התובע במהלך החקירה: העניין הראשון נוגע להסתייעותה של העובדת הסוציאלית שאינה דוברת ערבית בתרגום של החוקרים במהלך השיחה בינה לבין הנחקר. השופטת קרן מילר דחתה את עמדתה של העובדת הסוציאלית שולי אלקיים, כי לא חל על שיחה כזו חיסיון משום שמטרתה "היא למנוע אובדנות ולא לטפל", וקבעה כי מדובר בשיחה חסויה על פי חוק, וכי קיומה בנוכחותו של חוקר מגבילה "את יכולתו של העצור להתבטא בחופשיות ובפתיחות על מצוקתו ויש בכך משום פגיעה בפרטיותו". גם בעניין זה התייחס פסק הדין למענה משרד המשפטים משנת 2016, בו הכירה הממונה על המבת"ן בבעייתיות בקיומו של המפגש בין הנחקר לעובדת הסוציאלית בנוכחות החוקר המשמש כמתרגם, ומסרה כי בעקבות זאת, "מתבצעת לאחרונה חשיבה מחודשת בפרקליטות, בשיתוף הגורמים הרלבנטיים ברשויות". שלא במפתיע, בשורה התחתונה של פסק הדין, הדגישה השופטת מילר כי חרף זאת, אין הדבר מוביל לפסיקת פיצוי בעניינו של האיש, בקובעה ש"הדברים שהועלו בפני העו"ס הועלו לראשונה בפני החוקר, כך שלא נפגעה פרטיותו של התובע".

העניין השני שזכה לביקורת מצדו של בית המשפט, נגע לכבילתו למיטה של הנחקר בשעות ה"מנוחה", "בשל מסוכנותו לעצמו" – וזאת תחת כליאתו באחד מהתאים המרופדים (המכונים חלליות) שבמתקן הכליאה, המיועדים אף הם למצבים כאלה. אמנם "גם עניין זה אינו מצדיק פיצוי", ציינה השופטת מילר, אך "העדר תיעוד להפעלת שיקול דעת בעניין זה מעורר קושי כאשר אלקיים עצמה [העובדת הסוציאלית] מסכימה כי החללית עדיפה על פני הכבילה מבחינת מצבו הנפשי של התובע". 

פסק הדין הסתיים בקביעה כי "בשל ההערות שהוזכרו לעיל באשר לקשיים נקודתיים בהתנהלות הנתבעת, וכאשר תלונתו של התובע למבת"ן הניעה בחינת שינויים לפחות בנקודה אחת, יש לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו".