עקרון היסוד של כבוד האדם – זכות חוקתית בישראל – כולל בתוכו לא רק את כבודו של אדם בחייו, אלא גם את כבודו לאחר מותו ואת כבודם של יקיריו, הנוצרים את זכרו בליבם. לבני משפחת הנפטר,
קבע בית המשפט, עומדות הזכות והחירות, כי זכרו של יקירם יכובד בדרך הנראית להם ראויה, וכי תינתן להם האפשרות להביע את רגשותיהם כלפיו באופן הנראה להם מתאים. בניגוד מוחלט ליחס האמור,
טיפולה של ישראל בגופותיהם של פלסטינים שנהרגו במסגרת פעילות אלימה נגד חיילים או אזרחים, הוא מבזה, מזלזל ומקומם.
ביום 23.8.2005
עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, להורות לצבא להשיב למשפחתו של מבצע פיגוע את גופת בנה, המוחזקת בידי ישראל מאז 2003. לאורך השנים חזרה המדינה והתנגדה להשבת הגופה – כמו גם
גופות נוספות שהמוקד עתר בעניינן – בטענה, כי הדבר נובע מקשיים בזיהוי הגופה ומרצונה להשתמש בגופה זו ובאחרות בעסקאות חליפין עתידיות. זאת תוך פגיעה קשה בבני המשפחות של ההרוגים, להם לא מיוחסת כל פעילות נגד המדינה. רק בסוף מאי 2012, כתשע שנים לאחר מותו, החזירה ישראל את הגופה למשפחתו, וזאת במסגרת מהלך מדיני בו הוחזרו 91 גופות של מבצעי פיגועים בהן החזיקה ישראל.
ביום 2.7.2012, במסגרת סדרת עתירות לבג"ץ להשבת הגופות שהגיש המוקד, ביניהן העתירה לעיל,
הודיעה המדינה כי הדרג המדיני מנהל בימים אלו מגעים מול הרשות הפלסטינית, במטרה לבחון את האפשרות להעביר גופות נוספות לידי משפחותיהן. נוכח הצעדים המדיניים הללו ביקשה המדינה למחוק את העתירה בעניין הגופה שהוחזרה, ולעדכן את בית המשפט בנוגע לגורלן של יתר הגופות בתוך שישה שבועות.
לצד ניהול העתירות בבג"ץ, ממשיך המוקד לטפל בעשרות משפחות של פלסטינים, שישראל מחזיקה בגופות יקיריהם. המוקד מבקש לשוב ולהזכיר, כי השימוש הציני שעושה ישראל בגופות, כבנות ערובה וכקלף מיקוח, הוא אמצע פסול, ודורש מהמדינה לכבד את זכותם הטבעית של בני המשפחה לקבור את יקיריהם.
