בשנת 1985 גירש הצבא פלסטיני, יליד הכפר בית פוריק שבנפת שכם, מהגדה המערבית לירדן. האיש גורש לאחר שהוחזק במעצר בן מספר ימים, ללא שימוע וללא משפט. הגירוש, שנעשה בניגוד ל
דין ההומניטארי הבינלאומי ו
לפסיקת בג"ץ, קרע את האיש מהוריו ואחיו, ומאשתו הטרייה, לה נישא חודשים ספורים לפני הגירוש. האשה הקפידה לבקר את בעלה בירדן, ולשניים נולדו שישה ילדים, שחיו עם אמם בגדה. במהלך השנים הגישה האשה יותר מעשר בקשות להתיר לבעלה לחזור לביתם, אולם הצבא סירב לכולן. כך נדון האיש לחיות את חייו רחוק מאשתו, ילדיו והוריו.
ביולי 1996 ביקש המוקד להגנת הפרט מהצבא להתיר לאיש לחזור לגדה, תוך הדגשה כי הגירוש נעשה בניגוד לחוק הבינלאומי ולערכים הומניטאריים בסיסיים. יש לציין כי מיד לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, התיר הצבא למגורשים רבים לחזור למולדתם. תשעה חודשים לאחר פניית המוקד השיב הצבא בסירוב לאקוני, לפיו "מפקד כוחות צה"ל לאיזור יהודה ושומרון החליט לדחות את בקשת הנדון, לחזור לאיזור". כך, ללא שום הסבר או נימוק לכך שהצבא מונע את חזרת האיש למולדתו מזה יותר מעשור!
בפברואר 2005 פנה המוקד לצבא בשנית, בבקשה להתיר לאיש לחזור למולדתו. חודשים ואף שנים חלפו, ללא הכרעה. משכלו כל הקיצין,
עתר המוקד לבג"ץ בספטמבר 2010, להורות לצבא להשיב לבקשת האיש לחזור למולדתו, לבטל את צו הגירוש שהוצא נגדו לפני 25 שנה(!) ולאפשר לו לשוב לגדה המערבית ולחיות בה. המוקד הדגיש, כי זכותו של האיש להתגורר בביתו ובארצו מעוגנת בדיני זכויות האדם, הבינלאומיים והישראליים כאחד, וכי הדין ההומניטארי הבינלאומי אוסר באופן מוחלט על גירוש אדם אל מחוץ לשטח הכבוש. המוקד הוסיף, כי גירוש האיש פוגע באופן חריף בזכותו ובזכות אשתו וילדיו לחיי משפחה, הכוללת את הזכות של הורים לחיות עם ילדים, ושל בני זוג זה עם זה. עוד הוסיף המוקד, כי הצבא מחויב להשיב לפניות תוך פרק זמן סביר, מכוח הדין, שכן "החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין".
גם קיומו של הליך משפטי לא גרם לרשויות הישראליות להזדרז בטיפול בעניינו של האיש. חודשים ארוכים התמהמהה המדינה בהגשת תגובה לעתירה, תוך שהיא מבקשת הארכות חוזרות ונשנות. רק לאחר שבית המשפט קבע מועד לדיון בעתירה, מסרה המדינה כי הצבא החליט לאפשר את חזרת האיש לגדה המערבית. זאת בכפוף להגשת בקשה חדשה לרישיון ביקור.
ניתן היה להניח, אולי, כי עם הודעת המדינה על הסכמתה לאפשר לאיש לשוב למולדתו באה הסוגיה לסיומה. לא כך היה. למרות שבקשה לרישיון ביקור עבור האיש הוגשה כבר ביום 22.5.2011, המשיכה המדינה להתמהמה, ושוב, רק החלטת בית המשפט לקיים דיון בעתירה הביאה לסימן כלשהו שהבקשה בטיפול: ביום 3.4.2012
הודיעה המדינה כי הסיבה לעיכוב נובעת מכך שהמדינה זקוקה לפרטיו האישיים של העותר
בשפה האנגלית(!). לא פחות. למותר לציין כי פרטים אלו ממילא היו בידי המדינה מזה זמן רב, שכן צילום דרכונו של העותר צורף לבקשה שהוגשה בעניינו.
ביום שלמחרת קבלת מכתב זה של המדינה התקשר המוקד לביתו של האיש. בני המשפחה הודיעו כי הוא נפטר בביתו שבירדן.
ביום 16.4.2012 נמחקה העתירה,
לבקשת המוקד. בעקבות המלצת השופט, שילמה המדינה למוקד הוצאות משפט בגובה 7,500 ש"ח. כך, בעקבות מותו של האיש בניכר הגיעה העתירה לסיומה. זאת כאשר על אף הזמן הרב שחלף, המדינה מעולם לא ניאותה לסיים את הבירוקרטיה הכרוכה בהתרת חזרתו בפועל.
