בג"ץ קבע כי השימוש שעושה הצבא בתושבים פלסטינים כ"מגינים אנושיים" הוא בלתי חוקי ונוגד את הוראות המשפט הבינלאומי: במסגרת עתירה שהגישו בעניין שבעה ארגוני זכויות אדם, אסר בג"ץ על השימוש באוכלוסייה אזרחית במסגרת פעילות לביצוע מעצרים בשטחים

בעתירה, שהוגשה על ידי מספר ארגוני זכויות אדם, ביניהם המוקד להגנת הפרט, נקבע כי השימוש שעושה הצבא בתושבים פלסטינים כ"מגינים אנושיים" וכבני ערובה הוא בלתי חוקי. לאחר שבג"ץ אסר, במסגרת עתירה זו, על השימוש ב"נוהל שכן", הוציא הצבא תחתיו את "נוהל אזהרה מוקדמת". בהתאם לנוהל זה, ניתן היה להשתמש בתושבים פלסטינים במהלך ביצוע מעצרים בשטחים, אם הביעו את הסכמתם לשתף פעולה עם הצבא, ואם לא נשקפה סכנה לחייהם.

ביום 6.10.05 קבע בג"ץ כי גם "נוהל אזהרה מוקדמת" אינו חוקי. לאחר שחזר על האיסור (המוסכם על המדינה) לעשות שימוש באזרחים כמגינים אנושיים וכבני ערובה, קבע בית המשפט כי לא ניתן לעשות שימוש בתושבים הפלסטינים גם בהקשר מצומצם יותר - כמעבירים אזהרה מהצבא אל מי שהצבא מבקש לעצרו. זאת, בהתבסס על העיקרון הבסיסי בדיני התפיסה הלוחמתית, לפיו השימוש בתושבים מוגנים כחלק מהמאמץ המלחמתי של הצבא התופס הוא אסור. עיקרון נוסף של המשפט ההומניטרי הוא, שיש לעשות הכל כדי להפריד בין האוכלוסייה האזרחית לבין הפעילות הצבאית. לפיכך, אין להכניס את התושבים פלסטינים, אף לא בהסכמתם, אל תוך התחום בו מתקיימת פעולה לחימתית. בנוסף, לאור חוסר השוויון בין הצבא לבין התושב הפלסטיני, לא ניתן לראות ב"הסכמתו" משום הסכמה אמיתית. כן קובעים השופטים, כי לא ניתן לדעת האם העברתה של האזהרה כרוכה בסיכון לאדם המעביר אותה. היכולת להעריך נכונה קיומה של סכנה בתנאי הלחימה היא קשה, ואין לבנות נוהל המבוסס על הצורך להניח היעדר סכנה, כאשר הנחה זו לעתים אינה מבוססת. השופטת ביניש ציינה בפסק דינה, כי הנוהל, הבלתי חוקי כשלעצמו, מהווה גם פרצה המזמינה חריגה אל תוך איסורים חמורים אף יותר.