איתור כלואים

בכל שנה עוצר הצבא הישראלי אלפי פלסטינים בשטחים הכבושים. הצבא אינו מודיע למשפחות העצורים על עצם המעצר או על המקום בו הם מוחזקים, ואף אינו מעמיד לרשות המשפחות כתובת רשמית, אליה ניתן לפנות במישרין כדי לקבל מידע אודות יקיריהן.

זכויות הכלואים – ובהן הזכות להליך הוגן, לרבות ייצוג על ידי עורך דין, הזכות לתנאי כליאה נאותים, הזכות לחופש מעינויים ומיחס משפיל ובלתי אנושי והזכות לביקורי משפחות – הן מן המבוססות שבזכויות האדם, אך התנאי הראשון למימושן הוא שהמקום בו מוחזק הכלוא יהיה ידוע וכך יוכלו עורכי דינו וקרוביו לבקרו, לעמוד על היחס כלפיו ולפעול להבטחת זכויותיו. מעבר לכך, לידיעה על מקום מעצרו של אדם יש ערך רגשי רב לבני משפחתו.

הזכות לקבל הודעה בדבר מעצרו של אדם ומקום החזקתו היא זכות יסוד, הן של העצור והן של בני משפחתו. הדרישה מן הרשויות להודיע לאלתר על מקום החזקתו של עציר או לאפשר לו-עצמו לעשות כן, היא דרישה מובנת מאליה בכל מקום שבו מכובדות זכויות האדם.

המשפט הצבאי החל בשטחים קובע בצו בדבר הוראות ביטחון, כי "נעצר אדם, תימסר ללא שיהוי ידיעה על מעצרו ומקום הימצאו לאדם הקרוב, זולת אם ביקש העצור שלא להודיע כאמור"; אותו צו קובע עוד כי "לבקשתו של העצור תימסר הודעה [...] גם לעורך דין שהעצור נקב בשמו". החובה להודיע באופן מיידי אודות מקום המעצר מעוגנת גם בחקיקה הישראלית – בפקודת בתי הסוהר ובפקודת המשטרה – ואולם, למרות חובתן החוקית של הרשויות להודיע למשפחה על מקום החזקת העצור, ישראל אינה עומדת בחובתה זו, וכאילו לא די בכך, גם אינה מאפשרת למשפחות לפנות לרשויות בעצמן, כדי לקבל מידע ואף אוסרת על עצורים ביטחוניים להתקשר למשפחותיהם.

ברובם המוחלט של המקרים, הדרך היחידה שבה יכולות המשפחות לברר היכן נמצאים יקיריהן היא באמצעות המוקד להגנת הפרט. מדי שנה מתקבלות במוקד אלפי פניות לאיתור כלואים, שכן הרשויות המחזיקות בעצורים אינן מודיעות דבר למשפחות, גם כאשר עצורים מועברים ממקום כליאה אחד למשנהו. מצוקת המשפחות הפלסטיניות גדולה עוד יותר בשל העובדה כי ישראל מחזיקה אסירים ועצורים מהשטחים הכבושים בשטח ישראל, ובכך מפירה את החוק הבינלאומי, האוסר על העברה של אסירים ועצורים לשטח המדינה הכובשת.

מאז הקמתו מסייע המוקד למשפחות של כלואים פלסטינים לקבל מידע עדכני אודות מקום הכליאה בו מוחזקים יקיריהן, בזמן קצר ככל האפשר. בשנת 1989 עתר המוקד לראשונה, באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל, להורות לצבא לקיים את חובתו ולהודיע למשפחתו של מי שנעצר בשטחים על מקום החזקת העצור. בעקבות העתירה קבע הצבא נוהל – שקיבל תוקף של פסק דין – לשיפור דרכי ההודעה למשפחות העצורים, בין היתר, באמצעות משלוח גלויות ופרסום יומי של רשימות העצורים. במסגרת ההסדר שהושג בעתירה ובהידברות בין המוקד והיועץ המשפטי לממשלה, הוכרה זכותו של המוקד, כגוף ציבורי, לפנות בשם המשפחות למרכז השליטה (משל"ט כליאה) הצבאי שהוקם כדי לקבל מידע על מקום הימצאם של עצורים.

בעקבות עתירה לבג"ץ שהגיש המוקד בשנת 1995 בעניין חירבאוי, החל משל"ט הכליאה לרכז את המידע על העצורים ומקום החזקתם מן הגופים השונים המחזיקים בעצורים – הצבא, השב"ס, השב"כ והמשטרה – ולמסור מידע עדכני על מקום החזקתו של כלוא בתוך 24 שעות מרגע הפנייה. המוקד מפעיל בקרה קבועה על תפקוד המשל"ט ומנסה להטמיע נוהל עבודה חריג ודחוף כאשר מדובר בקטינים, בנשים ובפצועים, הזכאים להגנות ולתנאים מיוחדים.

בדרך כלל מגיעה התשובה ממשל"ט הכליאה בתוך יום עד יומיים מאז פניית המוקד. יחד עם זאת, קיימים מקרים בהם חולפים ימים רבים בטרם נמסר היכן מוחזק עציר, אם בשל חוסר התאמה בין מקום המעצר לבין הרישום במערכות הממוחשבות, אם משום שהעציר לא נרשם כלל ואם משום שהרשות המחזיקה בו מסרבת להסגיר את מקום מעצרו.

לעתים נאלץ המוקד להגיש עתירות הביאס קורפוס, להורות למדינה להודיע על מקום המעצר ולהציג הוכחות לחוקיותו. עתירות אלה משמשות כבלם לכוחה של המדינה לנצל את אפשרות המעצר באופן שרירותי ובלתי מרוסן והן מוגשות במקרים בהם קיימת סבירות גבוהה לכך שאדם נעצר, אך לא ניתן לאתרו. יש לציין כי שתי עתירות הביאס קורפוס שהגיש המוקד בניסיון לאתר פלסטינים תושבי השטחים שעקבותיהם נעלמו, הובילו לחשיפתו של מתקן הכליאה הסודי 1391.

אף על פי שמשפחות העצורים יכולות כיום – באמצעות המוקד – להיעזר במשל"ט הכליאה לקבלת מידע על יקיריהן, אפשרות זו אינה עונה על דרישות החוק ועל התחייבות המדינה בפני בית המשפט העליון. ישראל ממשיכה שלא להודיע מיוזמתה ו"ללא שיהוי" על דבר מעצרו של אדם ומקום הימצאו.