המוקד להגנת הפרט

הצג עדכונים

אסור למעצמה הכובשת להחריב נכסי מקרקעים... השייכים ליחיד... אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה...

אמנת ג'נבה (הרביעית) בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (1949), סעיף 53

מאז 1967 הורסת ישראל בתים כחלק ממדיניות הענישה בשטחים הכבושים. הצבא מסתמך על תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, המאפשרת מרווח פעולה נרחב מאוד, וגוזר בהחלטה מינהלית, בלא משפט ובלא כל הליך משפטי, עונש קיצוני ובלתי הפיך זה. במקביל, ממשיך הצבא במדיניות ה"חישוף" – הריסת בתים ועקירת שדות ומטעים בהנמקות "ביטחוניות" – ובהריסת בתים בטיעונים מינהליים שונים ומשונים.

הריסת בתים עונשית נועדה במוצהר לפגוע בקרובי משפחתם של מי שנחשדים בביצוע עבירות ביטחון, כאמצעי הרתעה נגד מפגעים פוטנציאליים. הלכה למעשה, מדובר בפגיעה בחפים מפשע כמדיניות רשמית שהאפקטיביות שלה – גם אליבא דישראל – מוטלת בספק גדול. לא מיותר לציין כי מדיניות זו של ישראל מיושמת על פלסטינים בלבד ולא על מפגעים יהודים.

הריסת בתים הינה ענישה קולקטיבית, המנוגדת לדין הבינלאומי ולעקרון היסוד במשפט הישראלי, לפיו אין מענישים אדם בגין מעשים שלא הוא ביצע. הריסת הבתים אינה באה במקומה של ענישה פלילית אלא בנוסף לה, והנפגעים העיקריים ממנה הם דיירי הבית שנהרס, ולא האדם אשר לו מיוחסים המעשים, שעל פי רוב נכלא או נהרג.

תחולת תקנה 119 בשטחים מוטלת בספק שכן היא בוטלה על ידי הבריטים עוד לפני תום המנדט, ובכל מקרה היא סותרת הוראות שונות במשפט ההומניטארי הבינלאומי. אמנת ג'נבה הרביעית קובעת, בין השאר, כי הריסת בתים וענישה קולקטיבית הינן פשעי מלחמה.

החל משנת 1996 עותר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, בניסיון למנוע הריסות בתים עונשיות. במרבית המקרים בוחר בית המשפט שלא להתערב ומאפשר לצבא להרוס בתים כאמצעי הרתעה. עם זאת, במהלך השנים קבע בג"ץ סייגים לשימוש בשיקול הדעת הנרחב הניתן למפקד הצבאי.

המוקד קורא לישראל לחדול לאלתר ממדיניות הריסות בתים עונשיות, ומצר על כך שבג"ץ משמש כעלה תאנה לפעולותיה של ישראל, המכשיר את הפגיעה בתושבי השטחים הכבושים ואת הפרת כללי המשפט הבינלאומי.