המוקד להגנת הפרט - שב"ס מסרב לקיים שימוע מקדים בטרם קבלת החלטה למנוע ביקור של קרוב משפחה אצל אסיר, גם כשמדובר במניעה לתקופה ממושכת: "ביקור אינו מוגדר כזכות... אלא טובת הנאה הניתנת להענקה או לשלילה"
חזרה לעמוד הקודם
17.10.2021

שב"ס מסרב לקיים שימוע מקדים בטרם קבלת החלטה למנוע ביקור של קרוב משפחה אצל אסיר, גם כשמדובר במניעה לתקופה ממושכת: "ביקור אינו מוגדר כזכות... אלא טובת הנאה הניתנת להענקה או לשלילה"

הזכות לביקורי משפחה במתקני כליאה היא זכות יסוד – הן של האסיר והן של בני משפחתו – המעוגנת בשורה של מקורות משפטיים ישראליים ובינלאומיים. למניעת ביקורים מפלסטינים המסווגים כאסירים ביטחוניים ישנה משמעות מיוחדת, שכן אסירים אלה נתונים מלכתחילה למגבלות המנתקות אותם מהעולם, ביניהן איסור על קבלת ביקורים מאנשים אחרים זולת בני משפחה מדרגה ראשונה; איסור על יצירת קשר טלפוני עם כל אדם; ואיסור גורף על יציאה לחופשות. זאת ועוד. ישראל מחזיקה אסירים פלסטינים במתקני כליאה בשטחה, בניגוד לחוק הבינלאומי, ובכך מגבילה עוד יותר את זכותם לחיי משפחה, שכן בני משפחותיהם המתגוררים בגדה המערבית נדרשים לקבל היתר צבאי, אשר ניתן במשורה ורק לאחר זמן ממושך, על מנת לבקר בכלא.

ביום 24.8.2021 פנה המוקד להגנת הפרט לנציבת שירות בתי הסוהר (שב"ס) בדרישה לתיקון פקודת הניצבות 04.42.00 "סדרי ביקור אצל אסירים", כך שתעוגן בה חובת השימוע בטרם קבלת החלטה על מניעת ביקור של קרוב משפחה אצל הכלוא. במכתבו ציין המוקד כי מעבודתו בסיוע לתיאום ביקורי משפחה אצל כלואים בכלא, נראה לא אחת כי שב"ס פוסל כניסה של מבקרים לבתי הכלא, מבלי לשמוע קודם לכן את טענותיהם של הכלוא ומבקרו המיועד, ואף מבלי ליידעם על כך. בכך, כתב המוקד, נגרמת פגיעה קשה לכלוא ולבני משפחתו, בייחוד במקרה של כלואים המסווגים כביטחוניים. המוקד טען כי חובת השימוע נגזרת מכללי הצדק הטבעי ומבטיחה לאדם העתיד להיפגע מהחלטה מנהלית את האפשרות להציג בפני הרשות מידע ושיקולים לזכותו העשויים להביא לשיפור ההחלטה. המוקד הדגיש כי חובה זו קיימת כאשר היא אינה מעוגנת מפורשות בחוק או בנוהל. עוד ציין המוקד, כי על שב"ס לעמוד בהתחייבותו מנובמבר 2015, לבטל את האפשרות הקבועה בפקודה, למניעת ביקור ללא הגבלת זמן.

הפניה נשלחה בעקבות מקרה בטיפולו של המוקד, בו במשך שנתיים מנע שב"ס מאסיר פלסטיני תושב הגדה המערבית המסווג כ"אסיר ביטחוני" לקבל ביקורים מבת זוגו. מאחר שבני הזוג לא קיבלו כל הודעה או הסבר על כך שהוטלה בעניינם מניעת ביקור, במשך חודשים ארוכים סברו השניים שהצבא הטיל את המניעה, ואין באפשרותם לפעול להסרתה. משהתברר להם כי השב"ס הוא שהטיל את המניעה (בעקבות ניסיון כושל להבריח דגימת זרע מהכלא כדי לאפשר לבני הזוג לעבור טיפולי הפרייה), פנה הכלוא מכוח סעיף 23 לפקודת הנציבות האמורה, בבקשה למפקד הכלא כי יתיר את כניסת אשתו. ואולם, רק לאחר שהמוקד הגיש בעניינם עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"א 56271-02-21), חזר בו שב"ס והתיר לאישה לשוב ולבקר את בן זוגה הכלוא. בפסק הדין מיום 17.3.2021 שניתן במקרה זה, ציין השופט משניות כי "... יש מקום לשקול את האפשרות לאפשר שימוע של מי שאמור להיפגע מהחלטה בדבר שלילת ביקורים כאשר מדובר בתקופה של מעל לשנה, כפי שמקובל בהחלטות מינהליות שיש בהן פגיעה בזכויות אזרחיות כאלה ואחרות".   

ביום 14.10.2021 התקבלה תשובת שב"ס, בה דחה את דרישת המוקד, בכותבו כי חרף הערתו של בית המשפט המחוזי, "לא מצאנו לשנות מהמנגנון האמור".  במענה חזר שב"ס על טענתו הבעייתית כי "הביקור אינו מוגדר כזכות מוקנית לאסיר כי אם טובת הנאה הניתנת להענקה או לשלילה בהתאם לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר...". עוד טען שב"ס כי פסילה של כניסת מבקר הינה "החלטה נקודתית המבוססת על שיקולים כבדי משקל נוכח יסוד סביר לחשד לפגיעה בבטחון המדינה, שלום הציבור או הסדר והמשמעת... אשר בדרך כלל לא ניתן לקיים לגביה שימוע טרם קבלתה...". שב"ס ציין כי ההלכה הפסוקה מתירה לו לקיים שימוע בדיעבד, ולא מראש, אך מניסיון המוקד, שב"ס אינו מקיים אפילו שימועים בדיעבד, ובנוסף, בניגוד למשתמע מהמענה, גם אינו מוסר הודעה "מנומקת ובכתב" בדבר החלטתו לפסול מבקר.