למרות המרחק הגיאוגרפי ביניהן, מהוות הגדה המערבית ורצועת עזה יחידה אינטגראלית אחת, ותושביהן חולקים קשרי משפחה, התארגנויות חברתיות ועוד. ואולם, מזה כעשרים שנה,
נוקטת ישראל במדיניות שתכליתה לבודד את רצועת עזה ולנתקה באופן מוחלט מהגדה המערבית. תנועתם של פלסטינים בין שני חלקי השטחים צומצמה בהיקף דרסטי והיתרי ביקור ניתנים אך ורק במקרים "הומניטאריים חריגים", העומדים בקריטריונים נוקשים וצרים מאד. הצבא מתייחס לכתובת הרשומה בגדה או ברצועה כאל סוג של נתינות והעתקת מקום המגורים מחלק אחד של השטחים למשנהו נתפסת כהגירה. מדיניות זו של ישראל היא חד-כיוונית: הצבא מאשר לפלסטינים להעתיק את מקום מגוריהם מן הגדה לעזה בלבד, ורק לאחר שהוא מקבל התחייבות ל"השתקעות" מלאה ברצועה, ללא כוונה לשוב לגדה. בקשות להעתקת מקום המגורים מעזה לגדה, לעומת זאת, נדחות על הסף.
ביום 1.12.2020
פנו ארגון גישה והמוקד להגנת הפרט אל מתאם פעולות הממשלה בשטחים בדרישה לביטול מדיניותו החדשה לפיה לא יונפקו עוד היתרי ביקור בגדה המערבית לפלסטינים שכתובתם רשומה בגדה והם עצמם מתגוררים ברצועת עזה. הדרישה באה בעקבות פרסומו של נוהל חדש בחודש נובמבר 2020, אשר שמו "
נוהל הנפקת היתרים עבור תושבי איו"ש הנמצאים ברצועת עזה (רצ"ע)", ובו שינויים מהותיים ודרקוניים אשר לא נכללו בנוהל בנוסחו הקודם. על פי סעיפים 1ב ו-1ג בנוהל החדש, יוכלו פלסטינים הרשומים בגדה ומתגוררים ברצועת עזה לקבל היתרים לביקור בגדה רק אם יסכימו להשתקע ברצועת עזה ולוותר על זכותם לחזור ולהתגורר בגדה דרך קבע. דרישה זו נוגעת בעיקרה להנפקת היתרים לצרכים הומניטאריים, לרבות טיפול רפואי, ליווי חולה, ביקור הורים ואחים חולים, והשתתפות בחתונה או לוויה. עד לפרסומו של הנוהל החדש יכלו גדתיים המתגוררים בעזה לקבל היתרים אלה ללא תנאי נוסף, ובלבד שמתקיים הקריטריון ההומניטארי לביקור. כעת נכפה על תושבי הגדה המתגוררים ברצועה לבחור אם לוותר על יציאה מעזה אף במקרים הומניטאריים אותם מתירה ישראל, או שמא לוותר על זכותם לחזור ולהתגורר בגדה בעתיד. המדובר במהלך פסול המבקש לכפות בחירה בין שתי חלופות בלתי סבירות, המהוות פגיעה אנושה בזכויות יסוד.
בפנייה ציינו הארגונים כי הנפגעות העיקריות מהחמרה זו הן נשים מהגדה המערבית, שבעקבות נישואיהן לעזתים נאלצו לעבור להתגורר עמם ברצועה, בשל מדיניותה של ישראל המונעת מהן להקים משפחה עם תושב עזה במקום בו נולדו וגדלו, וכופה עליהן להינתק מביתן וממשפחתן.
הארגונים הבהירו כי על פי הדין הבינלאומי, זכותו של תושב פלסטיני שכתובתו רשומה בגדה לשוב אליה כרצונו, וכי קיים איסור מפורש על כפיית ויתור על זכות זו – וזאת מתוקף אמנת ג'נבה האוסרת על העברה בכפייה וגירוש של תושבים מוגנים. עוד צויין כי מדובר בזכות בלתי ניתנת להתנייה, וכי אין כל תוקף להסכמתו של אדם לוותר עליה.
