ממענה הצבא לעתירת חופש המידע של המוקד עולה: ישראל ממשיכה לקמץ במתן רישיונות נהיגה מטעמים הומניטאריים לפלסטינים המצויים בהליך לאיחוד משפחות בישראל

ביום 25.10.2018 פנה המוקד לצבא בבקשה כי ינפיק היתר נהיגה בישראל עבור פלסטינית, במקור מחברון, המתגוררת מאז שנת 2012 בירושלים באמצעות היתרי שהייה הניתנים לה מתוקף הליך לאיחוד משפחות. אישה זו הינה אחת מאלפי פלסטינים החיים בישראל מכוח היתרים זמניים אלה, ללא ודאות באשר ליום המחר, וללא זכויות סוציאליות, וזאת בשל חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), האוסר על מתן מעמד תושבות – זמני או קבוע – לתושבי השטחים שנישאו לישראלים.

לאישה ולבן זוגה שלושה ילדים, הצעיר שבהם, יליד 2017, סובל ממוגבלויות קשות, וזקוק לטיפולים רפואיים תכופים ואף לניתוחים חוזרים ונשנים. מצבו הטראגי של הפעוט כופה על המשפחה התמודדויות בלתי פשוטות, ומונע מהם לקיים שגרת חיים סבירה. קשייהם מועצמים בשל העובדה שלאב המשפחה אין רישיון נהיגה (שכן הוא סובל מקשיי למידה), ואילו ישראל מסרבת להעניק לאם רישיון נהיגה כללי בישראל, שיאפשר לה לעשות שימוש חופשי ברכב המשפחתי כדי לטפל בענייניהם ביעילות ובאופן עצמאי. זאת, במסגרת מדיניותה הקשוחה של ישראל במתן רישיונות נהיגה לפלסטינים מהשטחים המתגוררים במדינה כחוק. פנייתו של המוקד למתן היתר נהיגה לאישה, התבססה על נוהל אותו פרסם הצבא בשנת 2013 – בעקבות עתירה של המוקד – המסדיר מתן היתרי נהיגה לפלסטינים שמקורם בשטחים, אך הקובע לשם כך תנאי סף נוקשים ביותר, וככלל מתיר הנפקת היתרי נהיגה רק במקרים שבהם קיים צורך הומניטארי יוצא דופן – כמו נסיבות המקרה דנן. חרף זאת, פנייתו של המוקד נדחתה בטענה התמוהה של אי עמידה בקריטריונים.

נוכח הנסיבות קורעות הלב, שלא ניתן אלא להגדירן כהומניטאריות, ביום 2.9.2019 שב ופנה המוקד אל הצבא בבקשה לבחינה מחודשת של הבקשה לתת לאישה היתר לנהיגה בישראל. במכתבו שב וציין המוקד, כי מצבו הרפואי המורכב של בנם הפעוט של בני הזוג מחייב קבלת טיפולים בארבע מרפאות שונות מדי שבוע, ביקורות תכופות אצל רופאים מומחים ואף אשפוזים וניתוחים. המוקד שב והבהיר, כי מצבו של הפעוט אינו מאפשר נסיעה לטיפולים בתחבורה ציבורית. עוד ציין המוקד, כי נוכח העובדה שלאב אין רישיון נהיגה, המשפחה נאלצת להישען על רצונם הטוב של בני המשפחה המורחבת לסייע בהסעת הפעוט ואמו לטיפולים. המוקד טען, כי מתן היתר נהיגה לאם לא רק עומד בקריטריון ההומניטארי שבנוהל, אלא הינו, בפשטות, "צעד מתבקש והגיוני".

בפעם זו התקבלה תשובה חיובית תוך ימים ספורים, וביום 8.9.2019 – כמעט שנה מאז הוגשה בקשתה לראשונה – קיבלה האישה היתר נהיגה בישראל. ואולם, ההיתר שניתן לה מאפשר לה רק "לנהוג בישראל לצורך הסעת [בנה הפעוט] לצורך קבלת טיפולים רפואיים". על גבי ההיתר אף מופיעה אזהרה מפורשת, כי "כל שימוש בהיתר לצרכים אחרים מהווה הפרה של תנאיו, ועלול להביא לביטולו, ולנקיטה בהליכים פליליים כנגד המחזיק בו". לדידו של הצבא, מסתבר, אסור שיעלה בדעתה של האישה להסיע את אחד מילדיה האחרים לרופא השיניים או חלילה, לנסוע לבדה לעשות קניות בשוק.

הצבא דחה ללא כל נימוק את בקשתו הנוספת של המוקד, מיום 1.12.2019, להמיר היתר זה בהיתר נהיגה כללי, על אף טענת המוקד כי "אין זה ראוי לשלול מגב' [...] את היכולת לתת מענה לצרכיהם של ילדיה האחרים כמו גם של בן זוגה".

על אף חוסר ההיגיון וערלות הלב שבמתן היתר כה מוגבל בנסיבות אלה, האישה במקרה זה נמנית למעשה על ברי המזל הספורים שזכו לקבל היתר נהיגה, ולו מוגבל. שכן, על פי מענה הצבא מיום 22.10.2019 לעתירת חופש המידע של המוקד בעניין, בשנת 2019 (עד לחודש ספטמבר, כולל), רק 9 אנשים קיבלו היתר זה (ארבעה מהם מחזיקים בהיתר מוגבל להסעת בן משפחה לטיפולים רפואיים); ובשנת 2018 ההיתר ניתן ל-8 אנשים בלבד (לכולם היתרים מוגבלים). עוד נמסר, כי בשנת 2018 הוגשו 58 בקשות להיתר, ו-50 סורבו; ובשנת 2019, הוגשו 47 בקשות כאלה, ו-16 סורבו. נתונים אלו עולים בקנה אחד עם נתונים קודמים בעניין, ומעידים כי הצבא ממשיך במדיניותו הקשוחה במתן היתרי נהיגה.