בשנת 2011
נחקק תיקון לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לפיו יוקם בית דין לעררים שיהא מוסמך, בין היתר, לדון בהחלטות שניתנו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. בית הדין נועד להחליף בתחום זה – הסדרה של שהייה, אשרות, ומעמד של מי שאינם אזרחי ישראל – את בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ואת ועדות ההשגה לזרים שפעלו במשרד הפנים. עוד בטרם הוקם בית הדין ב-2014, הביעו ארגוני זכויות אדם, ובהם המוקד להגנת הפרט, חשש מפני קריסתו תחת עומס התיקים. בעקבות זאת, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, כי הצו להקמתו של בית הדין לעררים ייחקק ראשית כהוראת שעה לשנתיים בלבד, במהלכן ייבחן תפקודו.
נוכח מועד פקיעת הצו החַל ביום 28.5.2016,
פנה המוקד למשרד המשפטים, שבית הדין מצוי תחת אחריותו, בבקשה לבחון באופן מעמיק את אופן תפקודו של בית הדין לעררים בטרם יעלה המשך פעולתו לדיון והצבעה בוועדת הכנסת. המוקד ציין, כי בניגוד להערכות המוקדמות, לפיהן בית הדין – במחוזות ירושלים ותל אביב – ידון בכ-2,000 תיקים בשנה, במהלך השנה וחצי הראשונות לפעולתו, הוגשו לבית הדין למעלה מ-5,000 עררים. המוקד טען, לאור ניסיונו המצטבר, כי בית הדין כורע תחת הנטל בשל מחסור בתקנים, ובמקום להוות בשורה בטיפול בענייני הגירה ותושבוּת, יוצא כי הוא פוגע במישרין בזכויותיהם של הפונים אליו.
המוקד הדגיש, כי הוא מטפל בתושבי ישראל ובני משפחותיהם – בהם חסרי כל מעמד בעולם – שסכנת גירוש מרחפת מעל ראשיהם כל עוד לא הוכרע עניינם. אולם, בשל העומס הרב המוטל על בית הדין לעררים, לא זוכים הפונים להכרעה מהירה ויעילה. כתוצאה ממחסור בתקנים וריבוי תיקים התפתחו עיוותים ופרקטיקות פסולות, הפוגעים במישרין בזכויות יסוד של הפונים – למשל, קבלת הליך הוגן. בין היתר, נוהג בית הדין להציע לעוררים לוותר על הדיון בעל-פה לטובת זירוז ההליך, וכן השתרשה הפרקטיקה לקיים דיון חסוי, שלא במעמד שני הצדדים, כך שטענות העוררים לא נשמעות בטרם הדיון או עם תומו. כך, מתערערת מערכת איזונים עדינה שגיבשו בתי המשפט במשך שנים.
ביום 25.5.2016
התכנסה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לדון בהמשך פעילותו של בית הדין. הוועדה סירבה
לבקשתו של משרד המשפטים, שנשלחה אליה אך זמן קצר בטרם התכנסותה, לאשר את התיקון לחוק הכניסה לישראל בחקיקה קבועה (ולא עוד כהוראת שעה). הוועדה החליטה להאריך את תוקפה של הוראת השעה עד לסוף שנת 2016, כך שניתן יהיה לבחון באופן מספק את מצב התקנים בבית הדין לעררים ואת תפקודו, וכן לקיים דיון יסודי בסוגיה עם ארגוני זכויות האדם הפועלים מול בית הדין.
