ביום 2.10.2003 טיפס פעוט בן שנה וחמישה חודשים על גג בית הוריו בשכונת אלאמל בעיר ח'אן יונס שברצועת עזה. אביו, שמיהר בעקבותיו, שמע קול ירי ובעקבותיו צעקה. הפעוט נורה ונפצע אנושות. האב הבהיל את בנו אל בית החולים, שם נפטר כעבור יומיים. למעלה מעשר שנים נאבקים ההורים השכולים (מאבק שטרם הסתיים) במערכת אטומה, שעשתה כל שיכלה כדי למנוע הכרה באסונם ואת זכותם הבסיסית לפיצויים על אבדן חיי בנם. בשנים שלאחר האירוע סיכל הצבא כל אפשרות לחקירה אפקטיבית והתנער מאחריותו לאסון, עד שבשנת 2008 נסגר תיק החקירה במצ"ח, חקירה שנפתחה רק בעקבות
עתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט לבג"ץ.
ביום 31.7.2005 הגישו הורי הפעוט תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל. מועד שימוע לעדים בבית המשפט נקבע ליום 7.7.2011. אולם המדינה הציבה מכשול נוסף וסירבה לאשר את כניסתם מעזה לישראל של שלושת עדי המפתח בשימוע: אבי הפעוט המנוח, האם ששמעה את הירי וראתה את האב נושא את בנם הפצוע, ורופא המתגורר בשכנות, ששמע גם הוא את הירי ועבד ככירורג בבית החולים בו נקבע מותו של הפעוט.
לאור הסירוב לאשר את כניסת העדים לישראל, עתר המוקד לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 9.6.2011, להורות למדינה לאפשר את כניסתם של שלושת העדים לישראל. המוקד ציין, כי לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים עומדת הזכות לתבוע נזקיהם בישראל, וכי זכות זו מוכרת כחלק מזכויותיהם החוקתיות, שעל המדינה מוטלת החובה לממשן. המוקד טען, כי התנהלות המדינה פוגעת בזכותם החוקתית של הורי הפעוט לקבלת סעד מן המערכת המשפטית.
ביום 16.5.2012
הודיעה המדינה על הסכמתה לאשר את כניסת האב לישראל "לאור נסיבותיו החריגות של המקרה, לרבות בשל אופי המקרה הטראגי", ומשום שכניסתו של האב הוכרה כחיונית להליך המשפטי. יחד עם זאת, עמדה המדינה בסירובה לאשר את כניסתם מעזה לישראל של שני העדים האחרים בתיק – סירוב אותו תלתה ב"מצב המדיני בטחוני הנוכחי" השורר ברצועת עזה. זאת ועוד. לשיטת המדינה, שהיא גם הנתבעת בהליך, עדותם של השניים "אינה חיונית להוכחת התביעה", וכן "אין בתצהירם כדי להועיל משמעותית לעמדת התביעה".
בתגובה לכך, ביקר המוקד בחריפות את התנהלותה של המדינה: תגובה זו "אך מחדדת את טענות העותרים באשר לכובעים השונים בהם פועלים המשיבים, תוך שהם מערימים מכשולים בדרכם של העותרים לברר את תביעתם", שכן "המשיבים אשר מונעים את כניסתם של העותרים לדיון בתביעתם, הם גם הנתבעים בתביעה הנזיקית". המוקד הדגיש, כי טענות המדינה בשאלה מה מועיל או לא לתביעה אינן רלוונטיות לעתירה הנוכחית, שעניינה "זכותם של העותרים לקבל סעד וזכותם לגישה לערכאות". בהתייחס לנימוק הביטחוני לסירוב להתיר כניסת העדים לישראל, ציין המוקד כי לאחרונה אישרה המדינה את כניסתם מעזה לישראל של סוחרים, עיתונאים ואף כדורגלנים.
בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע לדחות את העתירה,
ערער המוקד לבית המשפט העליון ביום 17.10.2012, בבקשה להורות למדינה להתיר את כניסתם לישראל של האם והרופא לשם מתן עדות. המוקד ציין, כי חרף חובת המדינה לממש את זכותם של תושבי השטחים הכבושים לתבוע נזקיהם בישראל, הרי בפועל נוהגת המדינה למחוק תביעות כאלו ולאסור על כניסתם של תובעים או עדים מעזה לישראל. יש לציין כי מאוחר יותר, באפריל 2013, פירסמה המדינה לראשונה
נוהל לבחינת בקשות כניסה של פלסטינים תושבי עזה לצורך ניהול הליכים משפטיים בישראל, נוהל שהעניק בבירור יתרון לישראל כנתבעת בתביעות נזיקין, שכן המדינה היא המחליטה אם להתיר או לאסור על כניסתם של עדים בתביעה נגדה.
בדיון המקדמי שהתקיים ביום 4.12.2012 העיר השופט פוגלמן, כי במקביל מתנהלים כמה הליכים הנוגעים לסוגיה הכללית וציין כי "המדינה ערה לצורך שלא לחסום דרכם של תובעים בבתי המשפט". השופט קבע, כי תצהיריהם של האם והרופא רלוונטיים לתביעה והורה למדינה "למצוא דרך לתת להם להיכנס".
בעקבות החלטת בית המשפט העליון, הודיעה המדינה ביום 30.1.2013 כי תאפשר לשני העדים להגיש בקשה נוספת לכניסה לישראל, לאחר מתן עדותו של אבי הפעוט.
לאחר דחיות חוזרות ונשנות של הדיון בתביעת הנזיקין, נקבע כי האב יזומן להעיד ביום 14.2.2016. משכך,
החליט בית המשפט ביום 31.12.2015 כי הבקשה לקבלת אישור כניסה לישראל לשני העדים הנוספים תוגש עד ליום 21.2.2016.
ביום 14.2.2016 נכנס אבי הפעוט לישראל – 13 שנים לאחר האירוע הטראגי בו איבד את בנו – ומסר עדותו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בעקבות זאת, הגיש המוקד ב-24.2.2016 בקשה להיתר כניסה לישראל לשני העדים האחרים: האם והרופא. בהמשך הגיעו הצדדים להסכמה ועדותו של הרופא התייתרה. הבקשה להיתר כניסה עבור האם עדיין מצויה בבדיקת המדינה ובהתאם להחלטת בית המשפט העליון, על המדינה לעדכן מהי עמדתה בעניין עד ליום 30.3.2016.
