ביום 31.5.2015
החליט בית המשפט, בצעד מקומם וחריג, שלא להיעתר לבקשת המוקד להגנת הפרט לצו ביניים, ב
עתירה המתוקנת כנגד החלטת שר הפנים לגרש מישראל את אלמנת מבצע הפיגוע בהר נוף, אם לשלושה קטינים תושבי המדינה. בית המשפט קבע, כי דיון בעתירה ייערך עד ליום 29.10.2015(!), תוך שהוא מוסיף, כי הצו הארעי מיום 30.11.2014, אשר אסר על גירושה של האשה מישראל עד לאותו מועד, בטל.
ביום 1.6.2015
ביקש המוקד מבית המשפט לשקול שוב את ההחלטה ולקבוע בהקדם מועד לדיון בבקשה למתן צו ביניים. לחלופין, ביקש המוקד כי בית המשפט יורה על דיון דחוף לגופה של העתירה. המוקד ציין, כי האשה, אשר לא חטאה במאום, נקלעה למצב בלתי אפשרי, לאחר שהתגוררה כדין בישראל משך שנים ארוכות והדגיש, כי לגירושה מישראל, בטרם ניתנה הכרעה סופית בעניינה, יהיו השלכות הרות אסון על ילדיה הרכים. אשר על כן, טען המוקד, "מאזן הנוחות" נוטה בהכרח ובאופן חד משמעי לטובת מתן צו ביניים והותרת המצב הקיים על כנו עד תום ההליך המשפטי.
שעות ספורות לאחר הגשת הבקשה, נקבע מועד לדיון בעתירה, ב-13.7.2015, אך ההחלטה בדבר צו הביניים בוששה להגיע.
רק לאחר שלושה ימים, ביום 4.6.2015, נתנה השופטת דפנה ברק-ארז את
החלטתה, הדוחה את הבקשה לשקול מחדש מתן צו ביניים, "נוכח העובדה שהדיון בעתירה נקבע ליום 13.7.2015". משמעות הדבר היא, כי על אף שעניינה יידון בפני בית המשפט רק בעוד למעלה מחודש ימים, נתונה האשה לסכנת גירוש מיידית.
