לאחר שבית המשפט דחה את העתירה העקרונית כנגד הריסות בתים עונשיות, שהגיש המוקד להגנת הפרט עם שורה של ארגוני זכויות אדם,
פנו העותרים לבית המשפט ביום 15.1.2015 בבקשה לדיון נוסף בעתירה, בהרכב מורחב של שופטים. הארגונים טוענים, בין היתר, כי הטענות המרכזיות בעתירה – שמדובר בענישה קולקטיבית ובפגיעה ברכוש של אזרחים מוגנים, האסורות על פי המשפט הבינלאומי – לא נדונו מעולם באופן ממצה, גם לא ב
פסק הדין, וכי הסוגייה והשלכותיה הן חשובות וקשות מאין כמותן.
ביום 11.5.2015 הגישו הארגונים
בקשה להגשת אסמכתא לבית המשפט. המדובר ב
חוות דעת משנת 1968, שנתגלתה לאחרונה על ידי אנשי הארגון עקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנכתבה על ידי היועץ המשפטי של משרד החוץ דאז, פרופ' תיאודור מירון. בחוות הדעת קובע המחבר, כי השימוש בתקנה 119 על מנת להרוס בתים של פלסטינים, עומד בסתירה לאמנת ג'נבה הרביעית. מעניין לציין, כי בניגוד לטענת ישראל, העומדת כיום על כך שהריסת הבתים היא צעד הרתעתי ולא עונשי, מצטט פרופ' מירון במסמך את עמדת הפרקליטות הצבאית הראשית, לפיה "פיצוץ בית היא
דרך ענישה לפי הדין המקומי..." (ההדגשה אינה במקור).
בבקשה להגשת אסמכתא הדגישו הארגונים, כי פרופ' מירון הוא אחד מגדולי המשפטנים הבינלאומיים, שנשא בתפקיד רשמי בממשלת ישראל וקביעתו, לפיה השימוש בתקנה 119 להריסה עונשית בשטחים הכבושים מנוגד לחוק הבינלאומי, מחזקת את טענתם, כי מדובר בסוגייה קשה ומורכבת, המצדיקה דיון נוסף בהרכב שופטים מורחב.
ב
תגובה לבקשה לצירוף חוות הדעת טוענת המדינה, כי המסמך כלל אינו רלוונטי שכן אינו עוסק בהריסת בתים מטעמים הרתעתיים, אותה אישר בית המשפט בפסיקתו, אלא בהריסה מטעמים עונשיים. עוד מוסיפה המדינה, כי רק במקרים נדירים וחריגים ניתן לצרף ראיות שלא היו בפני בית המשפט בדיון עת מגישים בקשות לדיון נוסף בבג"ץ, אולם החליטה שלא להתנגד לבקשה ולהשאיר את ההכרעה בידי בית המשפט.
