תושב ירושלים המזרחית נישא בשנת 1996 לתושבת הגדה המערבית. בני הזוג התגוררו בירושלים, שם נולדו שלושת ילדיהם. בשנת 2001 נגזר על הבעל עונש מאסר כבד. בעקבות כליאתו, שבה האישה להתגורר בגדה והותירה את ילדיה מאחור. הילדים, חסרי מעמד בעולם, גדלים מאז בחיק סבתם, אשר מונתה בשנת 2005 לאפוטרופסיתם החוקית בצו של בית הדין השרעי בירושלים.
ביום 12.1.2011 פנה המוקד להגנת הפרט למשרד הפנים, בבקשה לרשום את שלושת הילדים במרשם האוכלוסין הישראלי מכוח תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל. המוקד ציין, כי הילדים התגוררו בירושלים מיום היוולדם, כי כל זיקותיהם הן לירושלים ולפי החוק הישראלי, יש להשוות את מעמדם לזה של אפוטרופסיתם – סבתם, שהיא תושבת ישראל. משלא התקבל מענה לבקשה משך כשנה, הגיש המוקד ביום 1.2.2012 השגה לוועדת ההשגה לזרים, בה קבל על השתהותו הקיצונית של משרד הפנים. בעקבות הגשת ההשגה,
ענה המשרד לבקשה, וטען כי זו סורבה משום שבצו האפוטרופסות ובתסקיר של לשכת הרווחה – אשר צורפו לבקשה לרישום הילדים – לא הוצגו ראיות "שמעידות חד משמעית על אי מסוגלות אם הילדים הביולוגית... לטפל בילדיה".
ביום 1.3.2012 הגיש המוקד
השגה על החלטת משרד הפנים. המוקד טען, כי סירובו של משרד הפנים לרשום את הילדים מנוגד לתקנה 12, וכי בהחלטתו, מתעלם למעשה משרד הפנים מצו שיפוטי של בית הדין השרעי ומתסקיר של רשויות הרווחה, המעיד כי הילדים ננטשו על ידי אמם. לפיכך, דרש המוקד כי הוועדה תורה למשרד הפנים להפוך את החלטתו ולרשום את הילדים לאלתר, כמתחייב על פי דין. ביום 13.5.2013, לאחר שמשך למעלה מ-15 חודשים תמימים לא טרח משרד הפנים להגיש את תגובתו לוועדת ההשגה, פנה המוקד לבית המשפט בעתירה מינהלית. כחודש וחצי לאחר הגשת העתירה, התקבלה תגובת המשרד, בה נטען כי ההחלטה לסרב לבקשה לרישום הילדים הינה החלטה ראויה, מידתית וסבירה, העומדת בחזקת התקינות המינהלית. חרף דרישת המוקד, סירב בית המשפט לדון בעתירה לגופה וקבע, כי "יש להניח כי במצב דברים זה ובשים לב לכלל נסיבות העניין, תתקבל ההחלטה בוועדת ההשגה לזרים במועד קרוב יחסית". יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי ההליך לפני ועדת ההשגה התארך מעבר לרצוי ופסק לטובת המוקד הוצאות משפט בסך של 5000 ש"ח.
ביום 30.4.2014, לאחר עיכוב של תשעה חודשים ורק בעקבות הגשת עתירה
נוספת לבית המשפט, פרסמה ועדת ההשגה את החלטתה. הוועדה הבהירה, כי צו האפוטרופסות של בית הדין השרעי הינו החלטה שיפוטית לכל דבר ועניין, וככזה – אין בסמכותו של משרד הפנים לפעול בניגוד לו. אולם בד בבד ובאותה נשימה, דחתה הוועדה את ההשגה בקובעה, כי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל אינה מקיימת את הרציונאל הכלול בבקשת האפוטרופסות, ועל כן, צו בית הדין השרעי אינו מחיל על משרד הפנים את החובה להסדיר את מעמד הילדים במעמד סבתם, כפי האמור בתקנה 12.
ביום 11.6.2014
עתר המוקד לבית המשפט המחוזי כנגד החלטתה של ועדת ההשגה. המוקד טען, כי ההחלטה פוגעת אנושות בזכויות יסוד של הילדים ושל סבתם, בראשם הזכות לחיי משפחה, ועומדת בסתירה לעקרון טובת הילד. כל זאת, כאשר ההחלטה מתנערת מצו חלוט ומנוגדת לתקנה 12 ולנהלי משרד הפנים. עוד טען המוקד, כי להחלטה לא קדמה כל בחינה מהותית ומקצועית של מצב הילדים, אשר תוכיח כי טובתם שונה מזו שקבע צו בית הדין השרעי. משכך, ברי כי לא נבחנה באופן ממשי השאלה האם ייתכן שהצו החלוט הקיים בעניינם של הילדים מקיים את הרציונאל העומד בבסיס תקנה 12.
ביום 6.11.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה במלואה והורה למשרד הפנים להעניק לשלושת הילדים מעמד קבע בישראל. ב
פסק הדין הדגיש בית המשפט, כי לא הוכחש, ואף הוכח, שהילדים מתגוררים וגדלים במשך שנים בחיק סבתם בירושלים. יתרה מכך, לא נסתרה העובדה שהילדים ננטשו על ידי אמם לפני שנים רבות. במצב דברים זה, קבע השופט דוד מינץ, אין כל טעם לבחון את מסוגלותה ההורית של האם ו"אין מנוס מלקרוא את תקנה 12 כחלה בעניינם של העותרים". נוכח התנהלותו השערורייתית בפרשה, חויב משרד הפנים בהוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.
