ועדת ההשגה לזרים קבעה לראשונה: על משרד הפנים מוטלת החובה לכבד את החלטתו של בית הדין השרעי, להכיר בסבתו של ילד מירושלים כאפוטרופסית שלו – למרות שאימו חיה בגדה – ולהתיר את שהייתו בישראל

תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת, כי ילד שנולד בישראל ומתגורר בה יקבל את מעמד אביו או אפוטרופסו, אלא אם כן ההורה האחר מתנגד לכך. תכלית התקנה, כפי שקבע בג"ץ, היא למנוע פער בין מעמדו של ההורה לזה של ילדו, וכך לשמור על שלמות התא המשפחתי ועל עקרון טובת הילד, שהינם עקרונות יסוד במשפט הישראלי. למרות זאת, סירב משרד הפנים לא פעם להעניק מעמד לילדים שסבתם שבירושלים היא האפוטרופוס שלהם (בדרך כלל מדובר באב ירושלמי המצוי בכלא ובאם גדתית). כדי להצדיק סירוב כזה, בוחר משרד הפנים להתייחס בביטול להחלטות בית הדין השרעי שמסמיכות את הסבתא כאפוטרופוס החוקי ולקבוע, שהן מנוגדות לעקרון טובת הילד, לפיו על הילד לגור עם הוריו, אם הדבר אפשרי.

תושבת ירושלים נישאה לתושב הגדה והתגוררה עימו בירושלים. לאחר שנה התגרשו בני הזוג, בעוד האישה מצויה בהריון. הגבר, שראה את בנו רק פעם אחת, ניתק קשר עם האישה. האישה התחתנה שוב ונאלצה להיפרד מבנה, שכן בעלה החדש לא הסכים לקחת תחת חסותו את בנה מנישואיה הקודמים. בלית ברירה, גדל הילד, חסר מעמד בעולם, אצל סבתו בירושלים. צו של בית הדין השרעי קבע שהסבתא היא האפוטרופסית החוקית של הילד.

ביום 5.1.2011 הגיש המוקד בקשה למשרד הפנים, לרשום את הילד במרשם האוכלוסין מכח תקנה 12. כעבור כ-9 חודשים נדחתה הבקשה, בין היתר בשל העובדה שצו האפוטרופסות "לא נבדק אל מול לשכת הרווחה ולא הייתה התייחסות לטובת הילד". המוקד פנה ללשכת הרווחה, וזו קבעה בחוות דעת מטעמה כי טובת הילד מחייבת את המשך מגוריו עם סבתו בירושלים. המוקד ביקש אז ממשרד הפנים לעיין מחדש בבקשה לרישום הילד. לאחר שערך שימוע לסבתו של הילד, עמד משרד הפנים על סירובו לבקשה. ביום 23.8.2012 הגיש המוקד ערר על ההחלטה, אולם כעבור חודשיים דחה משרד הפנים גם את הערר והדגיש שוב, כי "האימא חיה ומצויה ובאפשרותה להגיש... בקשה לרישום ילדים".

ביום 15.11.2012 הגיש המוקד להגנת הפרט השגה על החלטת משרד הפנים. המוקד טען כי סירובו של משרד הפנים לרשום את הילד מנוגד לתקנה 12 וכי בהחלטתו, מתעלם למעשה משרד הפנים מצו שיפוטי של בית הדין השרעי. לבסוף, ציין המוקד כי החלטת משרד הפנים פוגעת בזכויותיו של הילד ובעקרון טובת הילד, כפי שהוא נבחן על ידי לשכת הרווחה. לאחר יותר מחצי שנה ללא תשובה ממשרד הפנים, פנה המוקד לבית המשפט בעתירה מינהלית. כשלושה שבועות לאחר הגשת העתירה, ענה סוף סוף משרד הפנים לוועדת ההשגה(!) וטען כי הבקשה סורבה כדין שכן לטענתו, האם מתגוררת לסירוגין בגדה ובבית אימה שבירושלים, עם הילד אותו, כביכול, נטשה. לשיטת משרד הפנים, מצב דברים זה מוכיח כי צו האפוטרופסות נועד לעקוף את הקושי שברישום הילד כתושב קבע בישראל. משרד הפנים טען, כי על פי עקרון טובת הילד, על הילד לשהות לצד אימו.

ביום 19.2.2014 הגיש המוקד עתירה נוספת, הפעם כנגד ועדת ההשגה, שהשהתה את החלטתה במשך למעלה משנה. ביום 3.3.2014 פרסמה ועדת ההשגה סוף סוף את החלטתה. הוועדה מתחה ביקורת חריפה על משרד הפנים וקבעה, שהאופן בו התייחס לצו השיפוטי שהוציא בית הדין השרעי היה "לא נכון ולא ראוי". הוועדה קיבלה בחלקה את ההשגה וקבעה, שכצעד ראשון וכ"ביטוי לכיבוד הערכאה השיפוטית", על משרד הפנים להעניק לילד מעמד זמני בישראל לתקופה של שנה. הוועדה קבעה עוד, שיש להשלים תסקיר מסודר של שירותי הרווחה, שלפיו ייקבע עתידו של הילד, תוך מתן חשיבות מרכזית לעקרון טובת הילד. הוועדה הדגישה, כי יש לקבל תצהיר מפורט מאימו של הילד, שבו תסביר האם את עמדתה בנושא. לאחר שיסתיים ההליך, ובתום השנה בה יחזיק הילד במעמד זמני, יכריע משרד הפנים באופן סופי בסוגיית מעמדו של הילד.