ביום 22.9.2013 הגיע קשיש פלסטיני למעבר הגבול בגשר אלנבי, שער היציאה היחידי מהגדה לחו"ל, כדי לעבור לירדן ולבקר את בני משפחתו החיים שם. בהגיעו למעבר הגבול מנעו הרשויות הישראליות את מעברו והוא הוחזר כלעומת שבא. למחרת יצא הקשיש עם בנו למשרדי המת"ק בחווארה, שם מילא טופס השגה בעניין המניעה הביטחונית על יציאתו לחו"ל. לאחר חודשיים
הודיע הצבא למוקד להגנת הפרט, המטפל בעניינו של הקשיש, כי המניעה הביטחונית הוסרה כבר לפני למעלה מחודש, וזאת "בהנחה ש[הקשיש]יחתום על הצהרה כי לא ייפגש עם בנו".
ביום 5.12.2013
הודיע המוקד לצבא כי הקשיש מסרב לחתום על התחייבות מקוממת כזו, ולוותר על זכותו לפגוש את בנו. המוקד הדגיש כי הבן, שישראל גירשה ללבנון בשנת 1992 (גירוש ה-400), יכול היה לחזור לגדה המערבית כבר בשנת 1994, אולם בחר לחיות בטורקיה, שם הוא מתגורר עם משפחתו עד היום. הקשיש לא פגש את בנו למעלה משנתיים.
ביום 31.12.2013
הגיש המוקד עתירה לבית המשפט העליון, בדרישה שיורה לצבא לאפשר לאיש לצאת לחו"ל מבלי להציב תנאים פוגעניים להתרת יציאתו. המוקד הזכיר, שהפסיקה קובעת שעל מניעת יציאה לחו"ל להיות מנומקת ותחומה בזמן, וטען שהצבא פוגע בזכותו של הקשיש לחופש תנועה ולחיי משפחה.
התעקשותו של הקשיש לעמוד על זכויותיו הוכיחה את עצמה: ביום 13.1.2014 הודיע הצבא למוקד שמניעת היציאה לחו"ל שעמדה כנגד הקשיש הוסרה. הדרישה להתחייבות שלא יפגוש את בנו לא הוזכרה עוד. הסעד המבוקש התקבל, והמוקד ביקש למחוק את העתירה.
התהייה לגבי הדרישה המקוממת נותרת בעינה.
