ביום 21.11.2012 הגיש המוקד להגנת הפרט
עתירה דחופה לצו הביאס קורפוס, לגילוי מקום החזקתו של נער פלסטיני בן 16, שנעצר למעלה מ-24 שעות קודם לכן, עם הגיעו לחקירה בתחנת המשטרה בעציון. זמן קצר לאחר הגשת העתירה
הודיעה המדינה, כי הנער מוחזק במתקן הכליאה עופר, אולם הלה נקלט ונרשם שם רק כ-60 שעות לאחר המעצר. בזמן שהוחזק בידי כוחות הביטחון – במטבח של בסיס צבאי סמוך, כשאינו רשום כלל – עבר הנער
מסכת התעללות ועינויים.
לאחר שהמוקד הדגיש, במסגרת
הדיון בעתירה, כי המחדל אינו חד-פעמי, וציין כי קיימת בעיה עקרונית בנוגע למסירת הודעה בדבר מקום הימצאם של עצורים, הורה בית המשפט למדינה למסור תגובה מפורטת בעניין הנוהל המסדיר רישום עצורים ודיווח על מעצרם.
ב
תגובה, הסתמכה המדינה, בין היתר, על ההסדר שנקבע בשנת 1995 במסגרת
פסק הדין בעניין חירבאוי, לפיו על מרכז השליטה הצבאי (משל"ט כליאה) לרכז ולמסור מידע עדכני על מקום החזקתם של עצורים בתוך 24 שעות מרגע הפנייה אליו. המדינה טענה כי ככלל, פעילותו של משל"ט כליאה סבירה ונאותה, וכי מקרהו של העותר אינו אלא אירוע חריג ונקודתי. עם זאת, ציינה המדינה, כי על מנת לצמצם הישנותן של "תקלות" מסוג זה, חיילי משל"ט כליאה הונחו, כי באותם מקרים שעצור לא נמצא בשב"ס, במשטרה או באחד ממתקני הכליאה הצבאיים, מחובתם לפנות גם לחטיבות המרחביות בגדה המערבית ולגורמי המשטרה הצבאית בפיקודים של הצבא, לצורך המשך הבירור. לאור זאת, ביקשה המדינה לדחות את העתירה בהיבט העקרוני ולמחוק אותה בהיבט הפרטני.
המוקד, מצידו, עמד על הפן העקרוני בעתירה, וטען, כי עיקר הבעיה טמון בכך, שהדין אינו מחייב הזנת המידע במערכת המשטרתית הממוחשבת בדבר החזקתם של עצורים בתחנות משטרה, והשוטרים מסתפקים ברישום ידני של העצורים ביומן התחנה. לכן, קורה שעצורים אלה "נעלמים" מבלי שמשל"ט כליאה מצליח לאתרם. המוקד דרש לתקן את הנהלים, באופן כזה שהשוטרים יחויבו לנהל רישום מסודר וכללי, שיהיה נגיש למשל"ט כליאה, ויאפשר איתור מהיר של עצורים המוחזקים בידי המשטרה. בנוסף, עמד המוקד על דרישתו, שבמקרים כמו זה שלפנינו, בהם "נעלם" עצור לפרק זמן בלתי סביר, יונחה משל"ט כליאה למסור את מלוא המידע בעניין קורותיו מרגע היעצרו ועד רגע איתורו – בנוסף למקום החזקתו הנוכחי. עוד דרש המוקד, ב
הודעתו מיום 9.6.2013, להורות למשל"ט כליאה לקצר את משך זמן האיתור, בפרט במקרים בהם נעצרים קטינים, חולים ונשים. המוקד הדגיש, כי במקרים כאלה, מסגרת הזמן של 24 שעות – לה התחייבה המדינה בבג"ץ חירבאוי – אינה סבירה, בוודאי לאור השיפור שחל במערכות המחשוב של הרשויות העוצרות והכולאות.
ביום 22.8.2013
דחה בג"ץ את העתירה. השופטים נמנעו מלדון בסעדים הנוגעים לרישום עצורים במשטרה ולקיצור פרק הזמן לטיפול בפניות לאיתור עצורים, בקובעם כי "הם חורגים מגדר הדיון בעתירה, לא הועלו על-ידי העותרים במקור ולכן אין זו המסגרת להכריע בהם". אשר לסעד שעניינו מסירת מידע בדבר קורותיהם של עצורים מרגע מעצרם ועד לאיתורם, קיבלו השופטים את עמדת המדינה, לפיה סד הזמנים לכך אינו דוחק כמו סד הזמנים לאיתור עצור "נעדר" ויידוע משפחתו על מקום הימצאו בהווה, ועל כן, משל"ט כליאה אינו הגוף המתאים לערוך בירור מעין זה. תחת זאת, קבע בית המשפט, כי במקרה של כשל המצריך התחקות אחר תנועות העבר של עצור, יש להסתפק בפנייה רגילה לרשויות המדינה לצורך בירור עובדתי, וזו תיענה בהתאם למסגרת הזמנים הקבועה בחוק.
המוקד מדגיש, כי הליך של תלונה לרשות, הנמשך על פי רוב חודשים רבים ואף מעבר לכך, אינו עונה על הצורך המיידי לתיקון תקלות חמורות שמביאות להפרת הדין ולפגיעה בזכויותיו של עצור. המקרה שלפנינו מדגים עד לאן יכולה להגיע פגיעה כזו בזכויות, כאשר קטין חסר ישע מוחזק במקום מעצר לא מוכר ובתנאים לא ראויים, כל זאת מבלי שמשפחתו יודעת על מקום הימצאו והרשויות אינן יכולות למצאו. בית המשפט, בהחלטתו שלא להיענות לסעד שתכליתו חשיפה מהירה ובזמן אמת של התנהלות לא חוקית מצד הגורמים האמונים על מעצרים בגדה המערבית, מאפשר למדינה להמשיך ולהתעלם מחובותיה כלפי כלואים, ולהסתפק בבירור הכשלים בדיעבד.
