המשפט הבינלאומי קובע כי ישראל – ככוח הכובש בגדה המערבית – מחויבת לאפשר לתושבי השטחים לצאת מארצם. הצבא אמנם רשאי להגביל את תנועתו של אדם, אולם אך ורק אם הדבר הכרחי משיקולי ביטחון מובהקים, תוך איזון ראוי עם הזכויות הנפגעות. אף על פי כן, מונעת ישראל מדי שנה ממאות פלסטינים לצאת מהשטחים הכבושים לחו"ל בתואנות "ביטחוניות", ללא הודעה מראש, ללא נימוקים וללא הגבלת זמן. במרבית המקרים נודע לאדם שהוא מנוע יציאה רק עם הגיעו לגשר אלנבי – פתח היציאה היחידי לחו"ל לתושבי הגדה – כשמזוודותיו בידיו ותכניותיו לפניו.
כך, ביום 20.2.2013 הגיע פלסטיני לגשר אלנבי בכוונה לצאת לירדן, ומשם לסעודיה, לשם קיום מצוות העומרה. לאחר שעוכב בגשר משך שעתיים וחצי, ניגש אליו חייל ומסר לו לקונית כי הוא "מנוע יציאה".
ביום 21.2.2013 פנה המוקד להגנת הפרט בשמו של האיש לצבא, בהשגה על מניעת היציאה, תוך שימת דגש על כך שתוקף אשרת השהייה שלו בסעודיה, אותה הכין מראש לקראת הנסיעה, עומד לפוג. חרף הדחיפות, נותרה הפנייה ללא מענה.
ביום 19.5.2013
עתר המוקד לבג"ץ, בדרישה להורות לצבא להתיר את יציאתו של האיש מהגדה המערבית לחו"ל. בעתירה הדגיש המוקד את הקיצוניות וחוסר המידתיות שבאיסור יציאה גורף, ללא מסגרת זמן, וטען כי בהתעלמותו הממושכת מהפנייה מפר הצבא הן את נהליו שלו והן את חובתו כגוף מינהלי, וכן פוגע בזכותו של האיש לחופש תנועה ולחופש דת ופולחן.
שלושה ימים לאחר הגשת העתירה התקבל במוקד מכתב מהצבא, לפיו "המניעה הביטחונית" הוסרה כבר ביום 4.3.2013(!), כשבוע לאחר הגשת ההשגה. למותר לציין, כי הצבא לא טרח לעדכן את האיש – אשר כל אותה עת היה סבור כי נאסרה עליו היציאה לחו"ל וכי לא יזכה לקיים את מצוות העלייה לרגל – בדבר הסרת המניעה.
לאור זאת, נמחקה העתירה, לבקשת המוקד, ובית המשפט חייב את המדינה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 5,000 ₪.
