מאז אוקטובר 2000
מנתקת ישראל את רצועת עזה והגדה המערבית זו מזו, וזאת בניגוד להתחייבויותיה בהסכם אוסלו ולפסיקת בג"ץ. מדיניותה המוצהרת של ישראל קובעת, כי התנועה מן הרצועה לגדה תצומצם "למינימום ההכרחי", וכי מעבר מהגדה לרצועה, ולהיפך, יותר אך ורק במקרים "הומניטאריים חריגים", העומדים בקריטריונים נוקשים ומצומצמים מאוד. לשיטתה של ישראל, אפילו קשרי משפחה מדרגה ראשונה אינם עילה למעבר בין שני חלקי השטחים.
בתה של פלסטינית מבית לחם נישאה בשנת 1999 ועברה לרצועת עזה. בגלל המדיניות הישראלית של ניתוק בין הרצועה לגדה, לא ראתה האם את בתה 13 שנה. את חמשת נכדיה שנולדו ברצועה לא ראתה האישה מעולם. בספטמבר 2012 אושפזה הבת בבית חולים בעזה, בעקבות הידרדרות פתאומית במצב בריאותה. יום לאחר האשפוז הגישה האם, באמצעות הקישור הפלסטיני בבית לחם, בקשה – אליה צורף מסמך רפואי מבית החולים בעזה – לעבור דרך ישראל לרצועה על מנת לסעוד את בתה. בקשתה הדחופה של האם, כמו גם פניית המוקד להגנת הפרט לצבא מספר ימים אחר כך, לא נענו. רק כחודש לאחר מכן התקבלה במוקד תגובת הצבא, לפיה הבקשה "נמצאת בטיפול", וכי על האם לשלוח מסמך רפואי עדכני בדבר מצבה של בתה.
בינתיים הוחמר מצבה של הבת, והיה עליה לעבור ניתוח מורכב. המוקד שלח בקשה נוספת לצבא וציין, כי לאור הנסיבות הרפואיות הקשות בהן נמצאת הבת, יש צורך באישור מעברה של האם לרצועה באופן מיידי. גם הפעם לא ניתן כל מענה ענייני של הצבא. הבת נותחה מבלי שאמה תעמוד לצדה, ואילו הצבא המשיך בהתעמרות בירוקרטית באם – דרש מסמכים רפואיים נוספים, קבע כי אינו יכול לקבלם בפקס, והפנה אותה שוב לקישור הפלסטיני.
כמעט חודשיים חלפו מפנייתה הראשונה של האם, ובהיעדר מענה ענייני של הצבא,
עתר המוקד לבג"ץ. המוקד טען, כי הצבא חוטא לחובתו להבטיח את חייהם התקינים של התושבים בשטח הכבוש, וכי הימנעות ממתן מענה ענייני לבקשה משך תקופה ארוכה, פוגעת בזכותה של האם לחופש תנועה בארצה ובזכותה לחיי משפחה.
פחות משבועיים לאחר הגשת העתירה אישרה פרקליטות המדינה את מעבר האם לביקור בתה המאושפזת ברצועת עזה. המוקד מחק את העתירה, ובית המשפט חייב את המדינה בהוצאות בסך 4,000 ₪.
