במסגרת המדיניות הישראלית, שמטרתה המוצהרת היא לצמצם עד כמה שאפשר את מעברם של פלסטינים בין רצועת עזה לגדה המערבית, מנפיק הצבא היתרי מעבר רק במקרים אותם הוא מגדיר כהומניטאריים. "המדיניות המצמצמת" הגיעה לשיא חדש של פגיעה בזכויותיהם של תושבי השטחים הכבושים במאי 2011,
כשישראל הודיעה כי מעבר מהגדה לרצועה דרך ישראל יוּתר אך ורק אם מטרתו עומדת באחד משלושה קריטריונים: מעבר לצורך "השתקעות"; מעבר לצורך השתתפות בלוויה או חתונה; ומעבר לשם ביקור קרוב משפחה החולה במחלה קשה. ביקור החולה יתאפשר רק אם מדובר ב"קרוב משפחה מדרגה ראשונה החולה במחלה קשה אשר יש בה חשש לחיי החולה או כזו המצריכה אשפוז ממושך".
בסוף 2011 פנתה פלסטינית משכם לצבא בבקשה להיתר מעבר לעזה – דרך ישראל – כדי לבקר שם את אחותה, החולה בסרטן ועוברת טיפולי כימותרפיה. כמו כן ביקשה האישה, הסובלת מבעיות ברגליה וקשיים בהליכה, כי בנה יתלווה אליה כדי לסייע לה בשל מגבלותיה ולתמוך בה בעת הביקור. משעבר חודש ובקשתה לא נענתה, פנה המוקד להגנת הפרט לצבא בבקשה נוספת להתיר את הביקור.
הצבא השיב כי הבקשה לבקר את האחות חולת הסרטן מסורבת "משום שלא נמצאה כבקשה הומניטארית".
לאור הסירוב
עתר המוקד לבג"ץ, וביקש להורות לצבא להתיר את מעברם של האישה ובנה לעזה. המוקד הדגיש, כי בסירובו להתיר את הביקור מונע הצבא מהאישה לתמוך באחותה החולה ופוגע בזכותן של האחיות לשמור על קשריהן המשפחתיים. הפגיעה, הוסיף המוקד, קשה במיוחד לאור הנסיבות ההומניטאריות הקשות ומצבן הבריאותי של שתי האחיות. בנוסף טען המוקד, כי סירוב הצבא פוגע בזכות לחופש תנועה, שהינה הביטוי המרכזי לאוטונומיה של האדם, לבחירתו החופשית ולמימוש יכולותיו וזכויותיו.
למרות שהודה כי אין מניעה ביטחונית להתרת הביקור,
עמד הצבא על סירובו, בטענה כי "מבחינה זו [מבחינת הבקשה] עלה כי אחותה של העותרת אכן עברה כריתה של גידול סרטני בשד, אולם היא איננה נמצאת באשפוז ממושך במוסד רפואי ואף אינה נמצאת במצב של חשש ממשי לחייה. על כן, המליץ נציג מתאמת הבריאות שלא לאשר בקשה זו".
רק לאחר שהמוקד שלח לפרקליטות מסמכים רפואיים המעידים על כך שהסרטן הולך ומתפשט בגופה של האחות, ניאותה המדינה להכיר בביקור כ"צורך הומניטארי" ו
הודיעה כי בקשת האחות הגדתית לביקור תאושר "אם תוגש בערוץ המינהלי המתאים". הפרקליטות הוסיפה כי בקשת הבן תיבחן בנפרד.
בו ביום הגיש הבן בקשות חדשות להיתרי מעבר עבורו ועבור אמו. כעבור כמה ימים התקבלה תשובת הצבא: האם קיבלה אישור. הבן סורב. הנימוק? משום ש"איננו בן משפחה מדרגה ראשונה של דודתו החולה" – בקשתו לא נמצאה "קריטריונית". זאת על אף שהמוקד הדגיש שוב ושוב, כי האם זקוקה לעזרת בנה בפעולות היומיומיות ביותר.
לאור הסירוב לאפשר לבן ללוות את אמו,
התקיים דיון בעתירה ביולי 2012, במהלכו דחו השופטים את טענות המדינה, לפיה כניסת האם לעזה ללא בנהּ הוא פיתרון מאוזן. השופטים עצמם ציינו כי האישה הגדתית לא יכולה לתפקד ללא עזרת בנהּ וכי אם שתי האחיות החולות ייפגשו בלי מישהו שיסייע להן, קרוב לוודאי שלא תוכלנה לעזור זו לזו. לאור המלצות השופטים, הודיעה הפרקליטות כי אם יוגשו מסמכים רפואיים נוספים, שמבהירים שהאם זקוקה לעזרה סיעודית בסיסית – תיבחן בקשה להתיר לבנה ללוות אותה "בלב פתוח ובנפש חפצה". המוקד הסכים למחיקת העתירה.
ביום 11.7.2012, לאחר שהמוקד הגיש, שוב, מסמכים רפואיים המעידים על מצבה הבריאותי של האם, הודיע הצבא כי יתיר לבנה ללוות אותה בדרכה לעזה. כך, לאחר למעלה משישה חודשים ועתירה לבג"ץ, אישר הצבא, "לפנים משורת הדין, ולאור הנסיבות החריגות במיוחד של המבקשים", מעבר "לא קריטריוני", לשיטתו, בין הגדה לרצועה.
