העותרת, פלסטינית המתגוררת ברצועת עזה, הצטרפה בשנת 1999 ל"ארגון הנשים הפלסטיניות הכללי", הפועל לקידום מעמדן של נשים בחברה הפלסטינית ולשילובן במרחב החברתי, הכלכלי והתרבותי בשטחים הכבושים. לארגון שלוחות במדינות רבות והנהלתו מתכנסת ברמאללה.
מאז החלה לעבוד בסניף העזתי של הארגון, הותר לעותרת לעבור דרך ישראל לצורך השתתפות בישיבותיו בגדה או בחו"ל. לפיכך, לשם השתתפות בישיבת ההנהלה של הארגון שנקבעה לתאריך 16.1.2012, הגישה העותרת בקשה – בדצמבר 2011 – לצורך המעבר לגדה. בתגובה קיבלה הודעה, לפיה הצד הישראלי מסרב לקבל את הבקשה שכן מועד האירוע עוד רחוק. העותרת הונחתה להגיש את הבקשה מחדש כעבור שבוע. אך לבקשה השנייה השיב הצבא כי העותרת מנועה מ"סיבות ביטחוניות".
המוקד להגנת הפרט פנה, בשם העותרת, למנהלת התיאום והקישור (מת"ק) בעזה, בבקשה לבחון את ההחלטה, תוך הדגשת מועד הישיבה הקרב ובא. משלא נתקבלה כל תגובה מהמת"ק,
עתר המוקד לבג"ץ, בדרישה לאפשר לעותרת לקחת חלק בישיבת ההנהלה בגדה ולחזור לאחר מכן לביתה שברצועת עזה.
בעתירה מדגיש המוקד, כי מניעת מעברה של העותרת מרצועת עזה לגדה אינה חוקית ואינה מידתית, שכן היא מטילה מגבלה גורפת, שמועד סיומה אינו ידוע, על חופש התנועה של העותרת בתוך ארצה שלה. זכותו של אדם לנוע בחופשיות היא זכות חשובה, המעוגנת באופן מקיף במשפט הבינלאומי, ונחוצה לקיום חיים של כבוד וחירות. יתר על כן, שלילת חופש התנועה של העותרת פוגעת גם בשרשרת ארוכה של זכויות נוספות התלויות בה, ובראשן הזכות לחופש העיסוק – זכות שחשיבותה המיוחדת עוגנה במשפט הישראלי מתוך הכרה בכך שעבודתו של אדם היא לא רק מקור פרנסה לסיפוק צרכיו הבסיסיים למחייה, אלא מספקת גם את צרכיו החברתיים, האינטלקטואליים והאישיים של כל אדם.
ארבעה ימים לאחר הגשת העתירה, נמסר כי הצבא יתיר את מעברה של העותרת. מסוכנותה הביטחונית, כך נראה, התפוגגה לה.
