ביום 22.3.2011 הגיע תושב הכפר יאטה לגשר אלנבי, במטרה לצאת מהגדה המערבית לירדן ומשם לערב הסעודית, לצרכי עבודתו ועל מנת לאשרר את מעמדו שם כתושב ארעי. למותר לציין כי הדרך היחידה שעומדת בפני תושב הגדה המערבית לצאת לחו"ל היא דרך גשר אלנבי, לירדן. מזה שנים רבות יוצא האיש לחו"ל מספר פעמים בשנה, אולם באותו יום הופתע לגלות כי החיילים הישראלים מונעים את יציאתו, וזאת ללא הסבר או נימוק. יש לציין כי האיש מעולם לא נעצר ולא נחקר.
למחרת הגיע האיש למת"ק (מינהלת תיאום וקישור) הישראלי בחברון, על מנת להגיש השגה על סירוב הצבא לאפשר לו לצאת לחו"ל. על פי
הנוהל הצבאי, תשובה להשגה תינתן תוך שמונה שבועות. אולם מקרה זה היה דחוף, כיוון שאם יאחר לחזור לערב הסעודית עלול האיש לאבד את מעמדו שם, מצב שיוביל לאבדן זכויות ויגרום לו נזק כלכלי כבד. בנוהל הצבאי אין כל ישועה למי שיציאתו דחופה. משכך, פנה המוקד להגנת הפרט למת"ק בחברון, ביום 30.3.2011, בבקשה כי השגתו של האיש תטופל בדחיפות. בחלוף למעלה מחודש מיום הגשת ההשגה, וחרף דחיפותה, ומשהצבא לא טרח לענות, עתר המוקד בדחיפות לבג"ץ, להורות לצבא לאפשר לאיש לצאת לחו"ל.
בעתירה טען המוקד כי ישראל מונעת את יציאת העותר לחו"ל ללא מתן זכות טיעון וללא כל הודעה מראש; כי איסור יציאה גורף וללא מסגרת זמן ידועה מהווה פגיעה קיצונית ובלתי מידתית; וכי מניעת היציאה לחו"ל פוגעת בזכויותיו הבסיסיות של העותר לחופש התנועה, לחופש העיסוק, לכבוד ולאוטונומיה, זכויות הנמנות עם הנורמות של המשפט הבינלאומי ומעוגנות היטב במשפט הישראלי.
כאן החלה פרשה של גרסאות שונות ומשונות מטעם המדינה. ביום 3.5.2011
הודיעה המדינה באופן חד משמעי כי היא עומדת על סירובה, כיוון שבהתבסס על "מידע עדכני המצוי בידי גורמי הביטחון יציאתו לחו"ל של העותר, המוכר כמעורב בהכנסת כספי חמאס לשטח, תסכן את ביטחון הציבור והאיזור".
ביום 12.5.2011 נערך דיון בעתירה, במהלכו הציגה המדינה לשופטים חומר חסוי, במעמד צד אחד. בית המשפט, שככל הנראה לא התרשם מהראיות "הסודיות" שהוצגו בפניו, המליץ לפרקליטות למצוא תנאים בהם יתאפשר לעותר לצאת לחו"ל. לאחר התייעצות עם "גורמי ביטחון", הציעה המדינה שהעותר ייצא לחו"ל, אולם לא יוכל לחזור לביתו בשטחים משך ארבע שנים. המוקד התנגד כמובן להצעה זו, המבקשת להפריד בין העותר למשפחתו משך תקופה כה ארוכה. בית המשפט קיבל את עמדת המוקד והוציא צו על תנאי, הקובע כי על המדינה לנמק את הסיבות לסירובה להתיר את יציאת העותר לחו"ל.
ביום 19.5.2011 שינתה המדינה את גרסתה בשלישית
והודיעה כי "העותר יהיה רשאי לצאת לחו"ל, באופן חד-פעמי, לפרק זמן מוגבל בן ארבעה ימים בלבד... לאחר שובו מחו"ל הוא לא יורשה לצאת לחו"ל במהלך שנתיים לפחות". ההצעה לא אפשרה לאיש להגשים את מטרות הנסיעה, ובשיחה בין נציג המוקד לנציג הפרקליטות ביום 26.5.2011, מסרה המדינה כי החליטה להאריך את פרק הזמן ליציאתו לחמישה ימים; ביום 29.5.2011 כבר הציעה המדינה שבוע שלם. שבועיים נוספים עברו והאמת יצאה סופסוף לאור –
המדינה הודיעה לבית המשפט כי "בעקבות מידע נוסף שהגיע לגורמי הביטחון, הוסרה התנגדותם לאישור יציאתו של העותר לחו"ל", וזאת כאמור אחרי שהתעקשה וחזרה וטענה כי האיש מסכן את ביטחון הציבור. המוקד ביקש מביהמ"ש למחוק את העתירה, והוסכם כי המדינה תשלם לעותרים הוצאות משפט בסך 5,500 ₪.
ישראל מונעת מעשרות אלפי פלסטינים לצאת מהשטחים הכבושים לחו"ל באמתלות "ביטחוניות" כביכול. מרבית המנועים אינם מוצאים את הכוחות לנסות ולעמוד על זכויותיהם מול עוצמתו של הכיבוש. וכך, בשרירותיות וללא כל פיקוח וביקורת, כולאת ישראל אינספור אנשים בארצם תוך שהיא מפירה את זכויות היסוד שלהם. 
