בשלהי שנת 2009 ביקש פלסטיני מהגדה המערבית לקיים את מצוות העומרה – עלייה לרגל למכה. הצבא מנע את יציאתו בגשר אלנבי מבלי לנמק את ההחלטה. באפריל 2010 מנע הצבא פעם נוספת את יציאתו לערב הסעודית. ביום 13.5.2010 הגיע האיש למינהלת התאום והקישור (מת"ק) ברמאללה והגיש – בהתאם לנוהל הצבאי ליציאת תושבי השטחים הכבושים לחו"ל – השגה על ההחלטה למנוע את יציאתו. חודשיים אחר כך סורבה ההשגה, גם הפעם ללא נימוק או הסבר. באוקטובר 2010 הגיע האיש בשנית למת"ק כדי לברר, האם החלטת הצבא למנוע את יציאתו לחו"ל עומדת בעינה. טופס הבקשה שמילא הוחזר לו עם הסימון הלאקוני – "יש מניעה ביטחונית".
על פי הנוהל הצבאי, יכול פלסטיני להגיש השגה חוזרת על החלטת הצבא למנוע את היציאה לחו"ל רק בחלוף תשעה חודשים מיום הגשת ההשגה הראשונית. בהיעדר מוצא אחר,
עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ ביום 25.11.2010, להורות לצבא להתיר את יציאתו של האיש לחו"ל. המוקד טען, כי "איסור יציאה" גורף, ללא נימוקים, ללא שימוע וללא מסגרת זמן ידועה, גורם לפגיעה קיצונית ובלתי מידתית בזכותו של העותר להליך הוגן ובזכותו לטעון לחפותו. בנוסף, המניעה פוגעת בזכויותיו הבסיסיות של העותר לכבוד, לאוטונומיה ולחופש תנועה.
ביום 10.2.2011, בצמוד לדיון שנקבע בעתירה, מסרה פרקליטות המדינה ש"יציאתו של העותר מן האיזור נמנעת בשל היותו פעיל חמאס, אשר עמד בקשר ארגוני וביטחוני עם גורמי משמרות המהפכה באיראן". בשיחת טלפון באותו יום נמסר עוד, כי בניגוד למה שכתב המוקד בעתירה "העותר ישב במאסר זמן כולל של כחמש שנים". המוקד, שהופתע מטענות הפרקליטות, בדק את העניין מול שירות בתי הסוהר, שאישר כי העותר מעולם לא היה כלוא. לדרישת המוקד, ערכה הפרקליטות בדיקה חוזרת והתברר כי אכן מדובר בטעות ו
המידע שיוחס לעותר נוגע לאדם אחר. ב
מכתב שנשלח למוקד ביום 13.2.2011 הוסיפה הפרקליטות כי "מגורמי הביטחון נמסר כי לא יתנגדו ליציאתו של העותר לירדן" בכפוף להתחייבות כי לא יעסוק בטרור.
לאחר שאושרה יציאת העותר לחו"ל, ביקש המוקד למחוק את העתירה והגיש
בקשה לפסיקת הוצאות. בבקשה צוין, כי המניעה הוסרה רק בשל הגשת העתירה וכי העותרים זכאים לפסיקת הוצאותיהם על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. המוקד הוסיף כי הטעות שנפלה בעמדת המדינה מהווה כשל חמור. העמדה, כפי שהוצגה לבית המשפט, ייחסה לעותר מעשים חמורים על אף שלא היה לכך בסיס, כאשר במקרה זה חומרת הטעות מקבלת משנה תוקף, שכן מדובר בהליך בו החומר חסוי מפני העותרים. בהליכים שכאלה חלה חובה מיוחדת על הרשות, לבצע בדיקה קפדנית ודקדקנית של החומר, לוודא שלא נפלה בו טעות, וכי המידע שנמסר לצד השני – שהינו כעיוור, חירש ואילם בהליכים אלו – ולאחר מכן לבית המשפט, הוא נכון.
ביום 6.6.2011 קבע בית המשפט העליון כי הגשת העתירה והבירורים שקדמו לדיון הביאו להסרת מניעת היציאה לחו"ל והטיל על המדינה שכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 ש"ח. במקרה זה, פליטת פה מקרית הובילה לחשיפת הטעות, שהייתה עלולה לשנות את מסלול חייו של העותר, אולם אין לדעת מכמה פלסטינים אחרים מונע הצבא לצאת לחו"ל בחסות דיון חסוי מ"טעמים ביטחוניים" על לא עוול בכפם וללא שביכולתם לנסות ולשנות את הגזירה. 
