בעקבות עתירות המוקד להגנת הפרט, החל משלהי שנת 2003 יכולים פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית – שהינם מנועי כניסה לישראל מסיבות ביטחוניות – לבקר את בני משפחתם הכלואים בישראל. בפברואר 2008, במסגרת תגובתו ב
בג"ץ פטאפטה, הודיע הצבא כי משך הטיפול בבקשות של פלסטינים מנועי כניסה לישראל לבקר אצל קרוביהם הכלואים, יעמוד על חודשיים עד חודשיים וחצי. בפועל, אין הדבר כך: מרבית המבקשים אינם זוכים לממש את זכותם יותר מפעמיים בשנה, וברוב המקרים – רק פעם אחת בשנה. ניסיון המוקד מלמד, כי מאז ניתנה ההתחייבות בפני בג"ץ, פחות מחמישה אחוזים מהבקשות בהן מטפל המוקד מדי שנה, נענות בתוך פרק הזמן שנקבע. שני שליש מהבקשות נענות בחלוף למעלה מארבעה וחצי חודשים.
ביולי 2010
עתר המוקד לבית המשפט המחוזי בירושלים בשמה של תושבת בית לחם, שבנה נעצר ביולי 2009, ונכלא בכלא אשל בבאר שבע. מאז מעצרו, משך שנה תמימה, לא זכתה לראותו. בספטמבר 2009 הגישה האם בקשה להיתר כניסה לישראל לצורך ביקור בנה. בתגובה מסר הצבא כי היא מנועת כניסה לישראל (אף כי מעולם לא נעצרה), ולפיכך הועברה בקשתה לטיפול על פי הנוהל למנועי כניסה. הבקשה לא נענתה משך חודשים רבים. אין צורך להכביר מלים על ייאושה של אם, הממתינה עד בוש להיתרים המיוחלים שממאנים להגיע. נוכח מצבה, פנתה האם למוקד, שפנה בשמה למינהל האזרחי. מאחר שגם פנייתו לא נענתה, נאלץ המוקד לעתור לבית המשפט. חודשיים לאחר מכן, הודיע הצבא כי בקשת העותרת אושרה. המוקד מחק את העתירה והגיש בקשה לפסיקת הוצאות.
הפרקליטות התנגדה לבקשה להוצאות, בטענה כי עיכובים מן הסוג עליו הלינה העתירה אינם מאפיינים את הכלל, וכי כמותם מזערית בהשוואה לכמות הבקשות המאושרת על ידי הצבא בזמן הרגיל ובהתאם לנהלים. המוקד טוען, כי הצבא מצדיק את התנהלותו הבעייתית בטיפול בבקשות מסוג זה באמתלה של ריבוי פניות לקבלת היתרי ביקור בכלא.
במקביל לעתירה זו, הגיש המוקד עתירה נוספת, להתיר לאביו של הכלוא המסוים הזה לבקרו. בעקבות העתירה הודיע הצבא כי הביקור מאושר. בשונה מהחלטתו שלא לפסוק הוצאות בעתירת האב, במקרה של האם, השית בית המשפט הוצאות על הצבא, בנימוק כי הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש לאחר חודשים של המתנה, וכי אין די בהצהרות הצבא על המאמצים שהוא נוקט לייעול הטיפול בבקשות, כדי לתת מענה לבעיית היחיד, שנאלץ לפנות לבית המשפט על מנת שבקשתו תטופל.
