בחודשים פברואר ומרץ 2010 פנה המוקד אל שירות בתי הסוהר ואל בנק הדואר, בבקשה לקבל מידע בנושא חשבונותיהם של אסירים ביטחוניים, המנוהלים בבנק הדואר ומיועדים לרכישת מוצרים בקנטינות של בתי הכלא. כאשר אסיר נקלט בבית הסוהר, ניתן לו מספר חשבון ממנו רשאי הוא למשוך את כספו בכל עת. הכספים הם כספיו הפרטיים של האסיר, המופקדים לחשבון ייעודי זה על-ידי בני משפחתו.
במהלך שנת 2009, במסגרת טיפולו בתנאי כליאה של אסירים, נתקל המוקד בתופעה מטרידה – לבני משפחת אסיר שביקשו להפקיד סכום כסף בחשבונו של האסיר בבנק הדואר, נמסר כי החשבון "סגור", ולא ניתן להוסיף ולהפקיד בו כסף. בדיקת המוקד העלתה כי התופעה רווחה עוד קודם לשנת 2009. מבירורים שערך המוקד מול שב"ס עלה כי,
בניגוד להוראות בנושא, מגבילים סניפי בנק הדואר את סכום ההפקדה על-פי זהות המפקיד, ולא על-פי זהות בעל החשבון. פקידי הבנק מסרבים לקבל כסף ממפקיד, בתואנה שכבר הפקיד "יותר כסף מהמותר באותו חודש". גם לו בוצעה ההפקדה, הסכום בחשבון היה נותר נמוך מזה המותר לשימוש חודשי על פי פקודת הנציבות. בהיעדר ניהול תקין של חשבונות האסירים, נשללת מהם האפשרות לרכוש מוצרי יסוד כגון: קפה, סיגריות, משחת שיניים, סבון ושמפו, ובכך נפגעת רווחתם באופן ניכר.
המוקד פנה במכתבים לרשויות הנוגעות בדבר, במטרה להבין את הנהלים החלים על ניהול החשבונות, אולם משך תשעה חודשים לא זכה לתשובות ענייניות. בעוד משפחות האסירים ומכריהם נתקלים בקשיים חוזרים ונשנים בבואם להפקיד כספים בחשבונות הללו, התנערו בנק הדואר ושירות בתי הסוהר מאחריותם לניהול החשבונות, והעבירוה מאחד למשנהו. בחודשים פברואר ומרץ 2010, פנה המוקד על פי חוק חופש המידע כדי לקבל את המידע המבוקש. כאמור, למעלה מתשעה חודשים חלפו, בלא מענה. משלא עמדו הרשויות בחובתם להשיב לבקשות בתוך התקופה המוגדרת בחוק, נאלץ המוקד לעתור לבית המשפט לעניינים מינהליים. 
