בכפר שופה שבנפת טול-כרם מתגוררות כ-2,600 נפשות. הכפר מחולק לשני חלקים – האזור הדרום-מזרחי והאזור הצפון-מערבי, הידוע בשם עזבת-שופה – ביניהם עובר כביש קצר, אותו חוצה דרך הכניסה להתנחלות אבני חפץ. משפחות רבות בכפר מתגוררות בשני האזורים, באופן שכמה מבני המשפחה גרים בשופה והאחרים בעזבת שופה.
לפני מספר שנים
חסם הצבא את הכביש בין שני חלקי הכפר בחסימות עפר קבועות והפך אותו באופן מעשי לכביש ליהודים בלבד, המשמש אך ורק את תושבי ההתנחלות אבני חפץ ואת חיילי הבסיס הצבאי הסמוך אליה.
בעקבות החסימה התארכה נסיעה ברכב מחלק אחד של שופה לחלק האחר מ-1 ק"מ לכ-25 ק"מ. המסלול שבעקבות החסימה עובר, בין השאר, במחסום עינב, בו עלולים התושבים להיות מעוכבים זמן ממושך. כמו כן, הדרך משופה למרכז העירוני הקרוב בטול-כרם – בו נמצאים מוסדות חינוך גבוה, בתי ספר, בתי חולים ומוסדות ציבור המשרתים את תושבי הכפר – התארכה מכ-7 ק"מ לכ-21 ק"מ. בנוסף, חסם הצבא את היציאה הצפון-מזרחית של שופה, המובילה אל אדמות חקלאיות של תושבי הכפר ואל הכפר א-לבד, בו נמצא גם בית הבד המשרת את תושבי האזור. לא זאת אף זאת, בכניסה היחידה הפתוחה כיום לכפר שופה, הוקם ביום 4.1.2010 שער ברזל, בלא שהוצג צו או הומצאה סיבה.
בפברואר 2010 פנה המוקד להגנת הפרט, בשם ראש מועצת שופה, ליועמ"ש הגדה המערבית, בבקשה להסיר את החסימות, הפוגעות במהלך החיים התקין של תושבי הכפר. משלא נתקבלה תשובה מהצבא, פנה המוקד למנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, בבקשה כי זו תתערב אצל גורמי הביטחון בעניין זה. בהיעדר תשובה עניינית
עתר המוקד ביום 17.8.2010 לבג"ץ.
בעתירה מבקש המוקד להורות לצבא להסיר את שלוש החסימות, כמו גם את שער הברזל שהוקם בכניסה לכפר, וזאת לאור הפגיעה הקשה, הבלתי סבירה והבלתי מידתית בזכויותיהם של תושבי שופה לחיי משפחה, חופש תנועה, חינוך, בריאות, קניין וחיים. המוקד טוען כי החסימות פוגעות, מדי יום, בחולים המתקשים להגיע לבתי חולים, בעובדים ובתלמידים המתקשים להגיע למקומות עבודתם ולימודיהם ובבני משפחה המתקשים עד מאוד לבקר את קרוביהם, המתגוררים כה קרוב אך גם כה רחוק, בחלקו האחר של הכפר.
המוקד מציין, כי על אדמות השייכות לפלסטינים סביב ההתנחלות אבני חפץ הוקם – לאחר הקמת החסימות – "שטח בטחוני מיוחד" (שב"מ). ראשי מועצות מקומיות באזור, ביניהם ראש מועצת שופה, הגישו כנגד הקמת השב"מ עתירה לבג"ץ אשר נדחתה. במסגרת הנימוקים לדחייה כתבו השופטים, בין השאר, כי: "תוואי השב"מ מקיף את היישובים הישראלים. אין הוא מקיף את יישובי העותרים, ואין הוא מנתק את העותרים מיישובים אחרים, ממקורות פרנסה, או משירותים חיוניים אחרים". כאמור, השיקולים המרכזיים בהחלטה לאשר את הקמת השב"מ היו צורך ביטחוני, תוך ניסיון לשמור על מהלך החיים התקין של התושבים הפלסטינים.
זכויות תושבי הכפר שופה הנפגעות כתוצאה מהחסימות, הינן זכויות המוכרות כזכויות יסוד הן בדין הישראלי והן במשפט הבינלאומי, על אחת כמה וכמה משהוקם השב"מ, אין עוד כל עילה להשארת החסימות במקומן. 
