ביום 21.1.2010 פנה המוקד להגנת הפרט למת"ק עזה בשמה של תושבת ירושלים המזרחית, על מנת שיאפשר כניסתה לרצועת עזה, לבקר את אמה, האלמנה הקשישה, שלקתה בשבץ מוחי ומתקשה מאז בתנועה ובדיבור. האישה, עיוורת מילדות, תלויה בבתה לחלוטין אינה יוצאת מהבית בלעדיה. כדי שהביקור יוכל לצאת אל הפועל, ביקש המוקד כי יונפק אישור גם לבת המלווה ולארבעת ילדיה, בגילאי חמש עד אחת-עשרה, המטופלים על ידה.
המת"ק התיר את כניסת האישה העיוורת לעזה לשלושה ימים, בליווי בתה בלבד, תוך שהוא מקפיד לציין כי כניסת הבת-המלווה הותרה "באופן חריג וללא נלווים". בתשובת המת"ק לא ניתן כל הסבר או נימוק מדוע לא יוכלו ילדיה הקטנים של המלווה להצטרף לנסיעה, ומדוע לא חל במקרה זה הכלל, המאפשר כניסת ילדים עם הוריהם ומונע הפרדה בין אם לילדיה. המוקד שב ופנה למת"ק עזה, בהדגישו את החשיבות שבהתרת כניסתם של הילדים הקטנים עם אמם, ובציינו כי אבי המשפחה נמצא בעבודה רוב שעות היממה ואינו יכול להשגיח על הילדים. מניעת כניסתם של הילדים עם אמם לרצועת עזה, משמעה כי הבת לא תוכל להתלוות לאמה, ומכאן שהביקור לא יוכל לצאת אל הפועל. עוד צוין, כי במקרה דומה בעבר, כאשר הותרה כניסת האישה העיוורת לרצועת עזה, התלוותה אליה הבת עם ילדיה.
מדיניות ישראל באשר לכניסת ישראלים לרצועת עזה התגבשה בתגובה ל
עתירה עקרונית שהגיש המוקד, בה נקבעו כללי סף לכניסה לעזה - היעדר מניעה ביטחונית וצורך הומניטארי חריג (חתונה, אירוסין, מחלה קשה, הלוויה וכיו"ב). רק בהתקיים שני תנאים אלה תתאפשר כניסתם לרצועה של קרובי משפחה מדרגה ראשונה של אדם המתגורר בעזה. בנוסף, מי שניתן לו היתר, רשאי לצרף לביקור קרובי משפחה מדרגה ראשונה, שגילם אינו עולה על 18.
ביום 16.2.2010 הגיש המוקד
עתירה דחופה לבג"ץ. הבסיס המשפטי לעתירה מסתמך על הזכות לחופש תנועה והזכות לחיי משפחה. בנוסף טוען המוקד בעתירה, כי ישראל אישרה את כניסתן של העותרות לרצועה, אך למעשה לא מאפשרת להן להוציא את הביקור אל הפועל, ובכך פוגעת בזכויותיהן, בלא כל הגיון ובניגוד לנהלים שלה עצמה.
בתגובה לעתירה הסתפקה המדינה באמירות כלליות על כך שהסירוב לכניסת הילדים נובע מ"הכרח לאזן בין אינטרסים שונים" ובראשם השיקול הביטחוני. בנוסף, טענה המדינה כי המקרה עלול להוות תקדים ולהשפיע בכך על המדיניות, שתכליתה לצמצם כניסתם של ישראלים לרצועת עזה.
מתוך דחיפות הנסיבות ובמטרה לפתור את הסוגיה בהקדם האפשרי, עשה המוקד ניסיון נוסף להגיע לפשרה מעשית, ובתיאום עם העותרת הציע לפרקליטות, כי למרות הקשיים הכרוכים בכך, יישארו שני הילדים הגדולים בישראל והאם תיקח עמה לרצועה רק את שני ילדיה הקטנים, בני החמש והשבע. המדינה התנגדה אף להצעה זו.
במהלך הדיון בעתירה, מתחו השופטים ביקורת על עמדת המדינה. בהתייחסו לטענה כי המדינה כבר באה לקראת העותרים, בעצם האישור שניתן לבת המלווה, שאל השופט את הפרקליטה האם "רק בגלל שמדובר בהרחבה צריך לשלול את זה? אם נותנים משהו צריך להסתפק במה שנותנים ולא לבקש יותר?
זה צעד חינוכי כלפי העותרים?" בסיום הדיון הורו השופטים למדינה לשקול את עמדתה פעם נוספת, "בנפש חפצה", ולעדכן את בית המשפט בתוך שבוע ימים.
ביום 7.6.2010 הודיעה המדינה כי לאור הערות בית המשפט בדיון, הוחלט להתיר את כניסתם של שני הילדים הקטנים של הבת-העותרת לביקור בעזה. 
