31.12.2009
במסגרת עתירת המוקד להגנת הפרט, להתיר לסטודנט מנפת ג'נין לצאת לתימן לצורך סיום לימודיו ברפואה שם, אילץ בג"ץ את המדינה לאפשר את יציאתו של הסטודנט: ביהמ"ש הבהיר למדינה כי סירובה להתיר את יציאת הסטודנט אינו מידתי
העותר, סטודנט מנפת ג'נין, שאמור היה להתחיל בלימודי השנה השישית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת חדרמות, בתימן, נעצר על ידי ישראל ביום 1.8.2009, עת הגיע לגשר אלנבי בדרכו מתימן לבית הוריו בגדה, כמנהגו בכל חופשת קיץ בחמש שנים האחרונות. לאחר מעצר בן 40 יום, במהלכם נחקר בנוגע לעניינים שונים, שוחרר הסטודנט ללא כל מגבלה וללא שהוגש נגדו כתב אישום.
בתום חופשת הקיץ, עת ניסה העותר לצאת לירדן בדרכו חזרה ללימודיו בתימן, מנעו נציגי הצבא בגשר אלנבי את יציאתו. העותר ניסה לברר במת"ק ג'נין מה פשר המניעה, במטרה להשיג עליה אולם החיילים במת"ק סירבו לטפל בבקשתו. בצר לו פנה לקישור הפלסטיני, בבקשה לבדוק כיצד ניתן להסיר את מניעת היציאה. לאחר בירור שערך הקישור הפלסטיני עם המת"ק הישראלי, נמסר לעותר כי המניעה הוסרה. הסטודנט שם פעמיו בשנית לגשר אלנבי, ושוב מנעו נציגי הצבא את יציאתו. בעקבות כך הגיש הסטודנט השגה במת"ק. בנוסף, פנה הסטודנט למוקד להגנת הפרט בבקשה לסייע בידו. אולם גם פניות המוקד למת"ק בעניין לא זכו למענה משך שבועות רבים. לאור השתלשלות האירועים ובשל דוחק הזמן, עתר המוקד בדחיפות לבג"ץ, בבקשה שהצבא ישיב להשגה ויאפשר לעותר לצאת לחו"ל, כדי לסיים את לימודי הרפואה וכדי שעתידו המקצועי לא יינזק באופן בלתי הפיך.
בעתירה מיום 17.12.2009 נטען, בין השאר, כי סירוב הצבא לאפשר את יציאתו של הסטודנט מהגדה לחו"ל מהווה הפרה חמורה של זכותו לחינוך, לרכישת השכלה ולחופש תנועה, זכויות המוקנות לעותר במשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי ההומניטארי כאחד. בנוסף, מפר הצבא ככוח כובש - בהתנהלותו הכושלת אל מול העותרים כמו גם בהמשך סירובו העיקש לאפשר לסטודנט לצאת את ארצו לצורך לימודיו - את חובתו על פי המשפט הבינלאומי ההומניטארי, לדאוג לחייהם הסדירים של התושבים המוגנים.
בתגובה המקדמית לעתירה הודיעה המדינה לביהמ"ש, כי סירובה לאפשר לעותר לצאת מהגדה בעינו עומד, בשל שיקולים ביטחוניים. החומר עליו התבססה החלטת המדינה למנוע מהעותר לצאת את הגדה נמסר באופן חריג למוקד והיה, כפי שהסתבר במהלך הדיון בעתירה, החומר היחיד ששימש את המדינה בהחלטתה. מחומר זה ומהתגובה שהגיש המוקד בעניין לביהמ"ש עולה בבירור כי במהלך מעצרו של העותר, שהינו צעיר בן 23 אשר לא היה מעורב בפעילות כלשהי נגד המדינה, מעצר שארך כזכור ארבעים יום, הודה הצעיר כי שוחח מספר פעמים עם סטודנטים ואנשים נוספים, ביניהם כאלו המזוהים עם תנועת חמאס. כמו כן הודה הצעיר כי התעניין לפני כשנה היכן ניתן להתאמן בנשק לצורך הגנה עצמית.
מקרה זה מהווה חריג לרוב רובם של המקרים בהם טוענת המדינה לחיסיון על החומר בעניינם של העותרים, ומונעת מהם בכך כל אפשרות להתגונן באופן סביר מול הטענות הקיימות נגדם לכאורה, ולפיכך גם מכל אפשרות להפריך את הטענות או להציג ראיות חלופיות לביהמ"ש. כפי שעולה בדיעבד, במקרה זה די היה בגילוי החומר לעותר ובאי כוחו כדי להפוך את הקערה על פיה ולתת לעותר כלים ראויים, שהביאו להסרת המניעה והפגיעה הבלתי הפיכה בעתידו המקצועי.
בדיון שנערך בעתירה ביום 28.12.2009, קיבל ביהמ"ש את טענות העותרים בדבר אי המידתיות הזועקת שבין החשדות הטפלים שהמדינה מייחסת לעותר לבין הנזק שייגרם כתוצאה ממניעת יציאתו של העותר לתימן, לצורך השלמת לימודיו ברפואה והמשמעות ההרסנית של החלטה שכזו על עתידו המקצועי. במהלך הדיון הבהירו השופטים למדינה, כי החלטתה אינה מידתית והורו לה לשקול שוב את עמדתה. המדינה נאלצה להסכים, בכפוף לכך שהעותר לא ישוב לגדה לפני תום הלימודים, להוציא מקרי חירום.
