בשנת 2005, בעניין חומת ההפרדה באיזור עזון, כתב בית המשפט כי:
העתירה שלפנינו מצביעה על אירוע שאין להשלים עימו, לפיו המידע שסופק לבית המשפט לא שיקף את מלוא השיקולים שעמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. כתוצאה מכך נדחתה עתירה, שגם המשיב מסכים כיום שצריך היה לקבלה. הוסברו לנו הנסיבות המיוחדות אשר במסגרתן פעלו אנשי הביטחון, ואשר הביאו לתקלה. מקווים אנו כי הדבר לא יישנה.[2]
ובשנת 2010, בתיק שבו מנע הצבא את יציאתו של אדם לירדן, לאחר שקודם לכן נמסר לו שאין מניעה ליציאתו, הלין בית המשפט, בין היתר, כי:
למרבה הצער, גם ההסבר שניתן בהודעת הפרקליטות באשר לשינוי עמדת המשיבים ביחס למניעת היציאה לא היה מדויק.[3]
ובמלים אחרות: הפרקליטות הטעתה את בית המשפט.
כאשר עותר אינו חושף בפני בית המשפט את מלוא המידע, הדבר עלול להביא לדחיית עתירתו בשל "חוסר ניקיון כפיים". לעומת זאת, כאשר המדינה משקרת, לא ננקטת כנגדה שום סנקציה, להוציא נזיפות מנומסות
התופעה של הטעיית בית המשפט יכולה לשגשג רק בזכות העין העיוורת שמפנה בית המשפט לשקרים בוטים המובאים בפניו, ובזכות נטייתו לקבל כמעט ללא הנד עפעף את גרסתה של המדינה. כאשר עותר אינו חושף בפני בית המשפט את מלוא המידע, הדבר עלול להביא לדחיית עתירתו בשל "חוסר ניקיון כפיים". לעומת זאת, כאשר המדינה משקרת, לא ננקטת כנגדה שום סנקציה, להוציא נזיפות מנומסות. השופטים סבורים אולי שנזיפות שכאלו מזעזעות את אמות הסיפים – אך המציאות כלל אינה משקפת זאת.
לעתים, גם כאשר בית המשפט אינו מאמין למדינה, הוא אף אינו יוצא מגדרו כדי לגנות את התנהלותה בפניו. דוגמה בולטת לכך מצויה בפסק דינו המפורסם של בג"ץ, משנת 1999, בנוגע לשיטות החקירה שהיו נהוגות אז על ידי השב"כ.
[4] לגבי חלק מהשיטות הודתה המדינה, כי מדובר באמצעים שנועדו להפעיל לחץ על הנחקר, כדי שימסור מידע שברשותו. כך לגבי אמצעי הטלטול וכך לגבי ה"גמבז" – אילוץ הנחקר לכרוע בכריעת צפרדע למשך זמן ממושך. אולם לגבי שיטות אחרות היתממה המדינה, וטענה שכלל לא מדובר באמצעים ללחוץ על הנחקר, אלא באילוצים שנועדו לשרת מטרות אחרות.
חקירה שגרתית של השב"כ באותה תקופה נחלקה לקטעי זמן של חקירה פרונטלית (במסגרתה נעשה לעתים השימוש בטלטול ובגמבז) ולקטעי זמן ממושכים שכונו "המתנה". במהלך ההמתנה היה הנחקר קשור בתנוחה שכּוּנתה "שבאח": הוא הוּשב על כסא נמוך ומוּטה קדימה, ידיו אזוקות באופן הדוק מאחורי גבו – האחת מצדו האחד של מסעד הכסא והאחרת מצדו האחר – שק מחניק על ראשו ומוסיקה מחרישת אוזניים מושמעת ללא הרף. משכי החקירה הפרונטלית וה"המתנה" הצטברו זה לזה לימים רצופים של מניעת שינה.
המדינה לא הכחישה את השימוש שנעשה באמצעים הללו (למעט הטענה שהאזיקים הם אזיקים רגילים). אבל היו באמתחתה תירוצים "משכנעים":
כבילתו של הנחקר נועדה אך ורק למנוע ממנו לתקוף את חוקריו;
השק שהונח על ראש הנחקר נועד למנוע ממנו קשר עין עם נחקרים אחרים;
המוסיקה החזקה נועדה למנוע ממנו לשוחח עם נחקרים אחרים;
מניעת השינה לא נועדה להתיש את הנחקר אלא נבעה מכך שהחקירות התמשכו – הא ותו לא.
כל הטענות הללו גובו בתצהירים בשבועה.
מפסק הדין עולה בבירור, שבית המשפט לא מוכן היה להאמין לתירוצים אלו. ברור היה לבית המשפט שאין בכוחם של הנימוקים הללו להסביר את התנהלות המדינה, ושהמטרה האמיתית של האמצעים היתה לשבור את הנחקרים פיסית ונפשית.
על הכבילה המכאיבה כתב בית המשפט, בין היתר:
האיזוק בתנוחת ה"שבאח" אינו מהווה איזוק רגיל של אדם. האיזוק נעשה כשידיו של הנחקר כבולות דווקא לאחור. יד אחת מתחת למסעד הכיסא, ויד אחת מעליו. זו תנוחה מעוותת ובלתי טבעית. בכך אין צורך לשם הבטחת ביטחון החוקרים.[5]
על ההושבה על כסא נמוך ומלוכסן כותב בית המשפט:
מקובל עלינו, כי חקירתו של אדם בהיותו יושב הינה חלק אינהרנטי מחקירה. לא כן כאשר הכיסא שעליו יושב הנחקר הוא כיסא נמוך מאוד המוטה קדימה כלפי מטה, והישיבה עליו היא במשך שעות ארוכות.[6]
על כיסוי ראשו של הנחקר בשק הוא כותב:
אין הם ממלאים אחרי עמדתה של המדינה, שלפיה כל השימוש בהם הינו מניעת קשר עין עם נחקרים אחרים. אכן, גם אם יש למנוע קשר כזה, מה טעם בגרימת מחנק לעציר?[7]
ולגבי המוסיקה הרועשת:
מוכנים אנו להניח, כי הסמכות לחקור אדם כוללת גם בידודו משמיעת נחקרים אחרים או קולות וצלילים שיש בידיעתם על ידי הנחקר כדי לפגום בהצלחת החקירה. [...] במקרה שבפנינו, עציר המצוי בתנוחת "שבאח" נתון להשמעה רצופה של מוסיקה רועשת. כלום אמצעי זה הוא בגדר סמכות החקירה הכללית? גם כאן, תשובתנו היא בשלילה.[8]
לגבי מניעת שינה, מקבל בית המשפט את עמדתה העקרונית של המדינה, שמניעת שינה עלולה לנבוע אינהרנטית מהצורך לחקור אדם שעות ארוכות, אולם הוא נמנע מלקבל את גרסתה שזהו המצב בפועל בחקירות השב"כ:
שונה הדבר מקום שבו מניעת השינה הופכת מתוצאת לוואי של צרכים חקירתיים אינהרנטיים, למטרה בפני עצמה. אם נמנעת שינה מן הנחקר במכוון, לאורך זמן, וזאת אך בשל מטרה להתישו ולשבור את רוחו – אין הדבר מצוי בגדריה של חקירה הוגנת וסבירה.[9]
לא יכול להיות ספק, שמי שחתמו על התצהירים מטעם המדינה, בדבר תכלית האמצעים הללו, מסרו תצהירים כוזבים. גם הפרקליטים שחזרו על הדברים בפני בית המשפט חייבים היו לדעת שמדובר בטענות שווא. ברור מפסק הדין, שבית המשפט עצמו הבין שהתצהירים שהובאו בפניו היו תצהירי שקר, ושעורכי הדין שטענו בפניו מטעם המדינה הפרו את חובתם, להימנע מלהביא בפני בית המשפט טענות שהם יודעים שאין להן בסיס ותצהירים שהם יודעים שהם כוזבים. האם יצא בית המשפט מגדרו? האם רעשה הארץ? לא ולא. בית המשפט הסתפק בקביעה, שמדובר באמצעים פסולים ושאת התכליות שהם התיימרו להשיג ניתן להשיג באופנים שאינם גורמים סבל כה חריף לנחקר. בית המשפט לא הוסיף אף לא גערה קטנה בנוגע לטענות שהועלו בפניו.
ברור מפסק הדין, שבית המשפט עצמו הבין שהתצהירים שהובאו בפניו היו תצהירי שקר... האם יצא בית המשפט מגדרו? האם רעשה הארץ? לא ולא
ככל הידוע, דבר לא נעשה כנגד מי שבדו את ההסברים לאופן ההחזקה של העצורים בזמן ה"המתנה". מי שחתמו על התצהירים הכוזבים-לכאורה לא הועמדו, למיטב הידיעה, לדין. הפרקליט שהציג את הבדותות הללו בלהט בפני בית המשפט המשיך להתקדם בתפקידיו והיה לימים למשנה לפרקליט המדינה, ואף מועמד למשרת הפרקליט עצמו. הוא ממשיך לעסוק בנושאים רגישים וחשאיים, ובתיקים שבהם בתי המשפט תלויים במידה רבה באמינות המידע שהמדינה מביאה בפניהם. לעתים קרובות מדובר במידע שמובא בצורה של פרפרזה לאקונית, שבית המשפט והצד שכנגד תלויים ברמת הדיוק שלה. במקרים רבים, החומר שמאחורי הפרפרזה מוצג בפני בית המשפט במעמד צד אחד, מבלי שהעותרים יכולים לעיין בו ולהצביע על הסדקים שבו. גם השופטים עצמם רואים את החומר רק לזמן קצר, באולם בית המשפט, ונסמכים במידה רבה על הפרשנות שנותנת לו המדינה. בתיקים אלו, טוהר ההליך המשפטי נסמך במידה רבה על היושרה של הפרקליט המטפל בתיק. והנה, גם לאחר פרשת העינויים, דבריו של אותו פרקליט זוכים לאמון בית המשפט.
בית המשפט צריך היה להפיק לקחים משקריה של המדינה בפרשת העינויים (ובפרשות אחרות). לקח אחד שראוי היה להפיק הוא, שהכרחי להטיל סנקציות חריפות כל אימת שהמדינה נתפסת בשקר בבית המשפט. לקח נוסף צריך היה להיות שכל דבר שהמדינה אומרת בבית המשפט ראוי שיישמע וייקרא באופן ביקורתי וספקני. שני הלקחים הללו לא הופקו, והתוצאה היא שבית המשפט מוצא עצמו שוב ושוב במצבים מביכים, כתוצאה מ"תקלות".
עו"ד יוסי וולפסוןהמחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
