"כסת"ח" אינו ביטוי תקני בשפה העברית, אבל מאחר שטיוח אינו מעשה תקני בעולם המשפט, מדוע לתאר אותו בשפה תקנית דווקא?
וזה כל שכתבו שופטי בית המשפט העליון בפסק דינם בבג"ץ 5148/08
האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הרמטכ"ל (2009):
עיקרה של העתירה – הסרת האיסור על כניסת תושבים פלסטינים דרך מחסום בית הערבה – נענתה בכך שמאז סוף חודש אוגוסט 2008 הופסקה פעילות מחסום בית הערבה במתכונת שהיתה נהוגה קודם לכן, לפיה נחסמה כניסת תושבים פלסטינים לאזור ים המלח בזמנים שונים. כיום שוב לא נמנע המעבר במחסום, אלא מתבצעות בו פעולות בידוק בלבד. עם זאת, במקרה של התרעה ביטחונית ממוקדת, תתכן חסימה זמנית של מעבר פלסטינים במחסום.
אשר לפן השני של העתירה, הקשור בהתבטאויותיו של מח"ט הבקעה היוצא בקשר לרקע מניעת כניסת פלסטינים דרך מחסום, נערך בירור מקיף של הנושא במסגרת דיון בראשות מפקד הפיקוד, ובהשתתפות גורמים נוספים.
במסגרת בירור זה הובהר למח"ט היוצא כי התבטאויותיו, מהן עלה כי קיימים לכאורה, שיקולים לבר-ביטחוניים בהפעלת המחסום אינה נכונה ואינה ראויה, ובפועל, הקמתו והפעלתו נעוצים כל כולם בשיקולים ביטחוניים. מדיניות זו של הצבא הובהרה גם בפעולות הסברה ותדריכים לחיילים. המסר הועבר והודגש גם עם כניסת המח"ט החדש לתפקידו.
בנסיבות אלה, לא נקט הצבא בצעדים נוספים כנגד המח"ט היוצא. אין אנו רואים מקום להתערב בדרך הטיפול בה נקט הצבא בפן זה של העתירה.
העתירה נדחית.[1]
הקורא עשוי לתהות מהן אותן התבטאויות של המח"ט, שבית המשפט מעדיף לתארן באופן כללי ומעורפל בלבד. התשובה, שאינה בגוף פסק הדין, מצויה בכתב העתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח.
[2] מתברר שבתדריך לקציני מילואים הסביר מפקד החטיבה, שהסיבה להצבת מחסום בית הערבה היא פגיעה בהכנסות של היישובים היהודיים על חופי ים המלח, כאשר פלסטינים נופשים בחופים לצד נופשים יהודים. כלומר, כאשר יש "עירוב" יש פחות הכנסות. מפקד החטיבה אף ידע לספר, שהמחסום הוקם משיקולים אלו בעקבות פנייה של המועצה האיזורית. כפי שהעיד אחד הקצינים, סגן נעמן פלאח, בתצהיר שצורף לעתירה:
באימון שבוצע לפני התעסוקה נערכה שיחה למפקדי הגדוד עם מח"ט הגזרה. מדברי המח"ט אלינו במהלך שיחה זו: חלק מן החופים של ים המלח נמצאים בידיים פרטיות של היישובים. החופים הם עסק כלכלי פרטי. הגעה של פלסטינאים מן השטחים אל החופים פוגעת בתיירות ובכלכלתם של בעלי החופים. המועצה האזורית פנתה אל משרד הביטחון בעניין ולכן קיים מחסום בצומת בית הערבה.[3]
מתברר שהשיקולים הביטחוניים לא היו משמעותיים מספיק כדי להגן עליהם בהליך משפטי, ופחות מחודשיים לאחר שהאגודה לזכויות האזרח הגישה את עתירתה, הופסקה חסימת תנועתם של פלסטינים במחסום
התנהלותו של המחסום מתיישבת יפה עם תכלית זו: המחסום היה פעיל בעיקר בסופי שבוע, כאשר ישראלים רבים פוקדים את חופי ים המלח. החיילים במחסום לא ערכו בדיקה ביטחונית לפלסטינים שביקשו לעבור בו אלא החזירו אותם לאחור – גם כשמדובר היה בקבוצות ילדים מבתי ספר או קייטנות. ויש להדגיש: מדובר במחסום המצוי בתוככי השטחים, ובגישה לאותו חלק מחופי ים המלח שמצוי בתוך שטחי הגדה המערבית. הניסיון הגזעני של מפעילי החופים בים המלח למנוע כניסתם של ערבים אינו דבר חדש, והוא אף הגיע בעבר לדיון בבית המשפט.
[4] ישנן, אם כן, רגליים לסברה, שהדברים שאמר מפקד החטיבה לפיקודיו לא היו פרי מוחו הקודח.
אולם הצבא הכחיש את מה שאמר מפקד החטיבה. לא ולא! טעמי הקמתו של המחסום היו ביטחוניים בלבד. לאינטרסים הכלכליים של ההתנחלויות המפעילות את חופי ים המלח לא היה דבר וחצי דבר עם הקמת המחסום.
[5] ועם זאת, מתברר שהשיקולים הביטחוניים החשובים הללו לא היו משמעותיים מספיק כדי להגן עליהם בהליך משפטי, ופחות מחודשיים לאחר שהאגודה לזכויות האזרח הגישה את עתירתה לבג"ץ, הופסקה חסימת תנועתם של פלסטינים במחסום.
[6]ומה לגבי דברי מפקד החטיבה? כפי שנאמר בפסק הדין, הובהר לקצין ש"התבטאויותיו" לא היו נכונות ואף לא ראויות. עם זאת, בית המשפט מציין, כאמור, כי הצבא "לא נקט בצעדים נוספים כנגד המח"ט היוצא". היוצרות כמו התהפכו: לכאורה, אין סיבה לפקפק בדברי מפקד החטיבה, שהשיח לפי תומו בפני פיקודיו. אולם במקרה כזה יש צורך לנקוט בהליכים כנגד מי שנענה לבקשת המועצה האיזורית והורה להציב את המחסום. ואילו על דבריו של מפקד החטיבה, שהיו דברי אמת לאמיתה, ראוי לברך משום שהובילו (גם אם כנגד כוונתו) לחשיפת האמת ולהפסקת העוולה. מכל מקום, ודאי שאין להעניש אדם על אמירת אמת! אולם לגירסת הצבא, מפקד החטיבה הגה את הדברים מהרהורי לבו, ולכן הפסוּל הוא בהתבטאויותיו, שנגועות באי הבנה של המשימה (וברוח גזענית). או, כפי שאמר השופט ג'ובראן במהלך הדיון בעתירה, היה על מפקד החטיבה להניח שבין שומעיו עשויים להיות גם חיילים שאינם יהודים (כביכול אין קושי בהתבטאות גזענית של קצין כאשר אין ערבים בין שומעיו).
הקורא בפסק הדין עלול להתרשם שהעותרים ביקשו שיינקטו צעדים כנגד המח"ט בגין התבטאותו, התבטאות שהיתה אחד מעמודי התווך עליהם נשענה העתירה – ולא היא. האגודה לזכויות האזרח לא עתרה בענייני נימוסים והליכות. עתירתה של האגודה לזכויות האזרח נועדה כדי לחקור מי נתן את הפקודה הבלתי חוקית לחסום את הגישה לים המלח לפלסטינים. בדומה לתוכן התבטאותו של מפקד החטיבה, גם הסעד שהתבקש והסוגיה שבמחלוקת טושטשו בפסק הדין.
הפרשה מותירה אותנו, אם כן, עם שני סימני שאלה:
סימן שאלה ראשון מתייחס לצבא. האם ניסה הצבא לטייח פקודה בלתי חוקית, לחסום את גישתם של פלסטינים לים המלח, על מנת ליצור הפרדה אתנית בחופים ולשרת את האינטרסים הכלכליים של המתנחלים המפעילים אותם? או שמא עלינו להאמין שדברי המח"ט מנותקים היו מהמציאות?
סימן שאלה שני מתייחס לבית המשפט. בית המשפט בחר שלא להביא בפסק דינו תיאור מלא של העובדות, תיאור שיאפשר למי שקורא את פסק הדין לעמוד על הספקות בדבר אופן ההתנהלות של הצבא. ממילא, בית המשפט אינו מכריע במפורש אם בפנינו פקודה בלתי חוקית וטיוח מצד המערכת הצבאית, או שמא התבטאות הזויה של מפקד חטיבה. במשתמע נדמה, שבית המשפט מאמץ את האפשרות השנייה. אולם מדוע לא לפרוש את הדברים במלואם ולנמק את ההכרעה על רקע הצגה מסודרת של העובדות? האם לא נאה להעלות על הכתב את ההתבטאות הלא ראויה? האם קשה להסביר מדוע השתכנע בית המשפט שדי בתחקיר שערך הצבא, כדי להסיר את החשש שמדובר היה בפקודה בלתי חוקית? ואולי נוח יותר שהפרשה המביכה תעלה אבק בין דפי תיק בית המשפט, ולא תיחשף עוד לעיני הציבור ולביקורתו?
עו"ד יוסי וולפסוןהמחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
