אחד המאפיינים של דמוקרטיה הוא, שאדם שנפגע מהחלטה של רשות שלטונית זכאי לפנות לבית משפט, כדי שזה יעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתו. אולם לא כך תמיד בבית המשפט העליון בישראל.
זכות הגישה לבתי המשפט היא מזכויות האדם היסודיות ביותר. גם בית המשפט הישראלי הכיר לא פעם, תוך שימוש ברטוריקה מרשימה, בזכות זו, שרק קיומה מבטיח גם את הגנתן של יתר זכויות האדם
שמו של בית המשפט העליון הישראלי יצא למרחוק בשל יחסו הליברלי לזכות העמידה. אנשים פרטיים וארגונים ציבוריים באים בשעריו ומעלים סוגיות עקרוניות וכלליות, ובית המשפט מקשיב ומכריע. כך גם כשהעותר עצמו כלל לא נפגע אישית מהחלטת הרשות. כך בעצם גם כאשר קשה להצביע (אלא בצורה מלאכותית ביותר) על זכות אדם של מישהו שנפגעה. אולי הדיונים העקרוניים והכלליים האלו נוטים להשכיח מבית המשפט, שהגרעין הקשה של תפקידו הוא להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית החלטות פרטניות של הרשויות, בהתאם לעתירות של אזרחים שנפגעו מאותן החלטות.
בעניין זגל קבע בית המשפט העליון, מפי נשיאתו, השופטת דורית ביניש, קטיגוריה של אזרחים שלא יוכלו לפנות ולבקש סעד מבית משפט כלשהו, כנגד קטיגוריה מסוימת של החלטות מינהליות. ההחלטה ניתנה בעניין תקנה הקובעת, שמי שהיה כלוא בעבר בבתי הסוהר (המנוהלים על ידי שירות בתי הסוהר הישראלי), אינו רשאי, לאחר שהשתחרר ממאסרו, להיכנס לבתי סוהר אלו לצורך ביקור אצל אסירים. האיסור הוא גורף, וחל על כל כלוא לשעבר, ללא קשר למשך המאסר, לפרק הזמן שחלף מאז שחרורו וגם ללא קשר לסיבת הכליאה (מעצר לצורך חקירה, מאסר עד תום הליכים, ריצוי עונש או אף מאסר אזרחי). עם זאת, התקנה מאפשרת לכלוא לשעבר לפנות בבקשה לבקר אצל אסיר בכלא, ושירות בתי הסוהר אמור לדון בבקשה ולהכריע בה. על פני הדברים, מדובר בתקנה שרירותית ובלתי סבירה, ואכן הוגשה בעבר עתירה כנגד חוקיותה. עתירה זו הסתיימה לא מכבר בקביעת נהלים לטיפול בבקשות של כלואים לשעבר לביקור בכלא,
[1] נהלים הקובעים, בין היתר, את משך הזמן לטיפול בבקשות, וכן שיקולים וקריטריונים לפיהם יידונו הבקשות. המוקד להגנת הפרט מסייע לתושבי השטחים הכבושים (לרבות ירושלים המזרחית) בהליכים אלו, וכאשר הרשויות אינן טורחות להשיב לפניות במועד, או כאשר התשובה היא שלילית, ההליך המשפטי המתבקש הוא עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. כך נעשה גם בעניין זגל.
עתירות האחים זגל נדונו בפני השופטות ביניש, נאור וחיות, שהחליטו שבהיעדר נסיבות חריגות, בית המשפט העליון לא ידון עוד בעתירות מסוג זה – עתירות של כלואים לשעבר, המבקשים לבקר מכרים או קרובי משפחה בכלא.
לא היה זה מעורר קושי אילו קבעו השופטות שבמקום בית המשפט העליון, ידון בעתירות אלה בית משפט אחר – למשל, בית המשפט המחוזי, שמוסמך לדון בנושאים מסוימים כבית משפט מינהלי. אלא שסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בנושאים מינהליים מוגדרת בחוק. היא כוללת עתירות של אסירים, אבל לא עתירות של אסירים לשעבר. העתירות של הכלואים לשעבר בנושא ביקוריהם אצל כלואים-בהווה אינן נופלות גם באף אחד מתחומי הסמכות האחרים שהוגדרו לבתי המשפט המחוזיים. לכן, אין השופטות קובעות שבית משפט אחר מוסמך לדון בהן. הן לא מפרשות את הסמכויות של בתי המשפט המחוזיים בצורה יצירתית, כדי להעביר אליהם את העתירות. הן לא מעבירות את העתירות לסמכות בתי המשפט המחוזיים בדרך של חקיקה שיפוטית. הן אף אינן מציעות לשנות את החוק, באופן שהעתירות מסוג זה יועברו בעתיד לסמכות בתי המשפט המחוזיים. הן קובעות, בפשטות, שבהיעדר נסיבות מיוחדות, העתירות כלל לא יידונו בפני ערכאה שיפוטית כלשהי.
הפיתרון שהשופטות מציעות לכלואים לשעבר הוא, שהכלואים-בהווה, אותם הם מבקשים לבקר עתה, הם אלו שיגישו את העתירות. כלואים-בהווה, הרי, יכולים לפנות לבתי המשפט המחוזיים בעתירות אסיר. המבקר, שאינו יכול לראות את הכלוא (וכשמדובר בכלוא ביטחוני, גם קשר טלפוני הוא ככלל אסור), אמור, אם כן, לפנות לכלוא בדרך כלשהי (ואין בנמצא דרך כזו) ולבקש ממנו שיפנה לשירות בתי הסוהר, כדי שזה יאפשר את ביקורו של הכלוא לשעבר. בדרך כלשהי אמור הכלוא לשעבר גם להעביר לכלוא-בהווה את כל הפרטים הנוגעים לעניין – כגון המועד בו היה הוא עצמו כלוא, טעמי הכליאה וכיוצא באלו. הכלוא-בהווה גם אמור להתמודד בבית המשפט עם הטענות של המערכת בדבר הסיכון הביטחוני הנובע מביקורו של הכלוא לשעבר – ולנסות להפריך אותן (מבלי שזכה עדיין להיפגש אתו).
בעניין זגל קבע בית המשפט העליון, מפי נשיאתו, השופטת דורית ביניש, קטגוריה של אזרחים שלא יוכלו לפנות ולבקש סעד מבית משפט כלשהו, כנגד קטגוריה מסוימת של החלטות מינהליות
הנימוק של השופטות לסגירת שערי בית המשפט בפני הכלואים לשעבר אינו מוצלח יותר מאשר הפיתרון הפרקטי שהן מציעות. לגישתן, בעל העניין בביקור הוא האסיר – ולא המבקר – ו"ככלל העילה שמעורר ה'מבקר' היא חלשה יותר מזו של האסיר המעוניין בביקורים אצלו".
[2]יש מידה של אינטואיטיביות בטענה שהביקור משמעותי יותר לאסיר מאשר למבקר: לאסיר הביקורים הם צוהר יחיד כמעט אל המשפחה והקהילה שמעבר לחומות הכלא. אבל גם השופטות עצמן אינן מרחיקות לכת כדי קביעה שלמבקר עצמו אין עניין אישי בביקור. כלום אדם המעוניין לפגוש בבן זוגו הכלוא הוא נטול זכות עצמאית לערוך את הביקור? כלום אדם המעוניין לפגוש את בתו הכלואה הוא נטול זכות עצמאית לערוך את הביקור? כלום אדם המעוניין לפגוש ידיד, שותף עסקי, חבר ילדות, שכן – כלום אדם כזה הוא נטול זכות עצמאית לערוך את הביקור? אם הזכויות האלו הן "חלשות" מזכויותיו של האסיר עצמו, הרי זה רק משום שזכותו של האסיר לביקורים היא זכות חזקה מאוד. ואגב, חלק ממבקשי הביקור שהוזכרו לא יוכלו לבקר גם אם אינם כלואים לשעבר – פשוט בשל הקריטריונים הצרים שהנהיגו הרשויות הישראליות בכל הקשור בביקור אצל אסירים ביטחוניים.
מעניין שבאותו יום ממש בו ניתן פסק דין זגל, חתמה אחת משופטות ההרכב על פסק דין אחר, העוסק בביקורי משפחה אצל כלואים: במקרה זה מדובר היה בעתירות המבקשות לחדש את ביקוריהן של משפחות מרצועת עזה אצל הכלואים.
[3] בקיץ 2007 הפסיקה ישראל מכל וכל את הביקורים האלו, שהתנהלו בעבר באמצעות הסעות מאובטחות שארגן הצלב האדום. הנפגעים העיקריים הם אסירים מרצועת עזה, המוחזקים בישראל, ובני משפחותיהם. אם בעניין זגל הצטרפה השופטת חיות לדעה, שהזכות של המבקרים היא במקרה הטוב זכות חלשה, ובעל העניין האמיתי הוא האסיר, הרי שבעניין הביקורים מרצועת עזה היא קבעה, שהפגיעה באסירים היא לא יותר מפגיעה עקיפה, והסוגיה המרכזית היא אם למבקרים עומדת זכות להיכנס למדינת ישראל כדי לבקר את יקיריהם הכלואים. אולם השאלה שבפנינו אינה העקביות של שופטות בג"ץ, אלא כפיפותן לעיקרון היסוד של זכות הגישה לערכאות.
חזקה יותר או חזקה פחות – מי שיש בידיו עילה זכאי גם לפנות לבית המשפט כדי לממשה. הוא זכאי לעשות זאת בעצמו ולא באופן עקיף, באמצעות אדם אחר, גם כאשר פנייה כזו היא אפשרית מבחינה מעשית. זכות הגישה לבתי המשפט היא מזכויות האדם היסודיות ביותר. גם בית המשפט הישראלי הכיר לא פעם, תוך שימוש ברטוריקה מרשימה, בזכות זו, שרק קיומה מבטיח גם את הגנתן של יתר זכויות האדם. בעניין זגל מעל בית המשפט בחובתו, לאפשר לכל אדם שנפגע על ידי הרשות גישה לערכאה שיפוטית, כדי לתקוף את החלטת הרשות. הכלואים לשעבר, המבקשים לבקר את יקיריהם שבכלא, ייוותרו ללא סעד: בין שעריו הנעולים של הכלא לבין שעריו הנעולים של בית המשפט.
עו"ד יוסי וולפסוןהמחבר הוא עורך-דין ופעיל זכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
