את העתירה הגיש המוקד ביום 3.8.2004 בשם אביו ואחיו של מבצע הפיגוע במסעדת סבארו, לאחר שהצבא הגיע לכפר עקאבה שבנפת ג'נין והרס את הבית בו התגוררה המשפחה המורחבת כולה, כולל מבצע הפיגוע.
הצבא, שהגיע לכפר ללא הודעה מוקדמת ולא הציג צו הריסה המורה על הריסת הבית, הודיע לאח שהתגורר עם אשתו וילדיו בבית המיועד להריסה, כי לרשותם עומדות 25 דקות בלבד בהן הם - ללא סיועם של אחרים - יכולים לנסות ולהציל משהו מרכושם, לפני הריסת הבית. בנוסף, אסרו החיילים על בני המשפחה להוציא חפצים מסוימים מהבית, כגון רהיטים. בתום 25 הדקות הכניסו החיילים כמות גדולה של חומר נפץ לתוך הבית ופוצצו אותו. בעקבות הפיצוץ העז נהרס הבית ונזק רב נגרם גם למבנים ולרכוש בסביבה.
בכתב התביעה טענו התובעים, כי הריסת הבית נעשתה שלא כדין ולפיכך על המדינה לפצות אותם בגין הסבת הנזק הרב לרכושם. זאת, מאחר שלא נערך להם כל שימוע בעניין, וההריסה נעשתה ללא הוצאת צו ותוך כדי השגת גבול. כמו כן נעשתה ההריסה תוך הפרת זכויות היסוד של התובעים לקניין ולכבוד, ותוך רמיסה גסה של המשפט הבינלאומי ההומניטארי, האוסר על ענישה קולקטיבית ונקמנית. כן דורש המשפט הבינלאומי ההומניטארי מהכוח הכובש, לכבד רכוש פרטי בשטח הכבוש ומתיר הריסת רכוש של אזרחים מוגנים בשטח שבשליטתו, אך ורק אם פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההריסה. מאחר שבמקרה דנן לא הייתה הריסת הבית מחויבת המציאות, על המדינה לשאת באחריות ישירה ושילוחית להריסת הבית ולנזק הרב שנגרם לתובעים בגינה.
ביום 5.4.2009 דחה ביהמ"ש את התביעה כנטולת בסיס ופסק כי הריסת הבית, אותה ביצע הצבא חודשים לאחר הפיגוע במסעדת סבארו, נחשבת לפעולה לוחמתית בשטח עוין, וככזו פוטרת את המדינה מתשלום פיצוי כלשהו לנפגעים. בפסיקתו מוסיף בית המשפט וקובע, כי ההריסה חוקית גם אם לא ניתנה לתובעים כל זכות שימוע, כדי לשטוח את טענותיהם כנגד ההריסה, ולמרות שלא הוצא צו בכתב להריסת הבית. בית המשפט טען כי הודעה מראש בעניין הייתה מסכנת את חיי החיילים המעורבים ואף מסכלת את ההריסה. זאת ועוד, למרות הנזק רחב ההיקף שנגרם בעקבות הפיצוץ, נזק שכלל בין השאר הרג של צאן, עקירה של עצי פרי, הרס מכוניות ונזק למבנים סמוכים, קבע ביהמ"ש כי הריסת הבית נעשתה במקצועיות ובאופן מבוקר, תוך אחריות וזהירות מקסימאלית, אשר לא קיימים באף צבא אחר. גם 25 הדקות שהוקצו לבני המשפחה להוצאת חפציהם מהבית נראו לבית המשפט כזמן סביר. אם לא די בכך, הוסיף השופט וכתב בפסק הדין, כי הסיבה היחידה שאינו מחייב את בני המשפחה בהוצאות, היא כי אינו סבור שניתן יהיה לגבות מהם את הכספים.