בעקבות תביעת המוקד, פסק בית משפט השלום בירושלים פיצויים בסך למעלה ממיליון ש"ח למשפחתו של אסיר פלסטיני שהוכה באכזריות ע"י כלואים אחרים, עד מותו: בית המשפט קבע כי המדינה ורשויות הכלא התרשלו בתפקידן להגן על המנוח, לאחר שלא נקטו אמצעים סבירים למנוע את הריגתו

המנוח, סטודנט באוניברסיטת חברון ותושב הכפר דורא, נעצר בשנת 1995 ונשפט ל-20 חודשי מאסר. שבועיים לפני מותו הועבר מכלא קציעות לכלא מגידו, והוחזק באגף המיועד לאסירים ביטחוניים. בהתאם לנוהלי הכלא, תנועת האסירים חופשית במהלך רוב שעות היום, לבד מן הזמנים בהם סופרים את האסירים. כמה ימים טרם הריגתו נקרא המנוח לאחד התאים, ויחד עימו נכנסו פנימה שני אסירים נוספים. במשך כמה ימים ארוכים עונה ו"נחקר" על-ידם בחשד לשיתוף פעולה עם שלטונות הכלא. הוא נכבל, הוכה בכל חלקי גופו וזעק לעזרה, עד אשר, לבסוף, הלך לעולמו.

כל אותם ימים לא עשו שלטונות הכלא מאום.     

בית המשפט קבע כי המדינה היתה מודעת להתרחשותם האפשרית של אירועים דומים, שכן "חקירות" אסירים בידי אסירים אחרים היו תופעה ידועה בכלא. מפקד הכלא העיד כי "חקירת פנים" היתה תופעה שכיחה ומוכרת לסוהרים. כך למשל, זמן קצר לפני מות המנוח נרצח אסיר אחר בכלא בנסיבות דומות, בעקבותיו הוכן נוהל מיוחד בו נקבעו הנחיות כיצד לנהוג בעניינו של מי שעובר "חקירה" כזו.

עוד קבע בית המשפט כי נוהל ספירת האסירים היה רשלני, לקוי, ולא איפשר פיקוח יעיל על שלומם ותשומת לב למצבם הבריאותי. הספירה התנהלה בזריזות, כשהאסירים יושבים כשגבם מופנה לסוהרים. סגן מפקד פלוגה בכלא ומי שהיה אחראי על האגף בו נרצח המנוח, העיד כי לפי השיטה בה נהגו לספור את הכלואים, לא יכלו לדעת האם בעת שקוראים בשמו של אסיר, עונה אדם אחר במקומו. עוד העידו במהלך המשפט שכלל לא התבצעו ספירות פתע, וכי בשל החושך השורר בתאים לא התמקדו הסוהרים באסירים ובמצבם, אלא בדפים עליהם רשומים שמותיהם. בשל אופן הספירה הרשלני, קבע בית המשפט, לא הבחינו הסוהרים בסימני חבלה על גופו של המנוח, ולא ידעו כי לקריאה בשמו משיב אסיר אחר.

על רשויות הכלא היה לספור את האסירים כשפניהם כלפי הסוהרים, פסק ביהמ"ש. כך יכלו לזהות את האסירים ולגלות סימני מצוקה. לחלופין, צריך היה לאמץ אמצעים טכנולוגיים שיוכלו להבטיח פיקוח מלא על התנהגות האסירים בתאים, ולמנוע פגיעה בהם, שכן שיקולים תקציביים אינם יכולים לשמש תירוץ למחדלי המדינה. ביהמ"ש מציין כי הכאת המנוח מכות כה נמרצות משך זמן כה רב צריכה היתה להתגלות במועד, וכי ניתן היה למנוע את מותו.

בית המשפט מבקר בפסק דינו את קו ההגנה בו נקטה המדינה. מעבר לטענה כי יש לפטור אותה מאחריות בשל "הסתכנותו מרצון" של המנוח, הוסיפה המדינה כי אין היא אחראית למותו שכן "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". בית המשפט מציין – בצדק - כי טענה זו סתמית, לא רלוונטית ואין קשר בינה לבין חובתה של המדינה להגן על שלומם של אסירים במשמורתה. לדעת המדינה, יש להחיל עליה את הפטור הקבוע בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים, שכן פעולת השמירה בכלא הינה "פעולה מלחמתית". טענות אלו, קבע ביהמ"ש, "אין לקבל ומוטב היה אילו לא נטענו כלל ומשנטענו – יש להצר על שהועלו".

ביהמ"ש פסק פיצויים על סך 1,044,200 ₪: בגין ראשי נזק של כאב וסבל (250,00 ש"ח) קיצור תוחלת חיים (500,000 ש"ח), אבדן השתכרות בשנים האבודות (271,500 ש"ח) והוצאות קבורה (22,700 ש"ח).

לצפייה בפסק הדין מיום 12.8.07

לצפייה בסיכומים בכתב מטעם התובעים מיום 22.5.07

לצפייה בכתב התביעה מיום 21.1.02