ביום 12.1.06 עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ בעניינה של המשפחה. בעתירתו קבע המוקד כי המדינה לא הפעילה שיקול דעת חרף ההיבט ההומניטארי. היא נאחזת בטענה חסרת בסיס, לפיה שוהה המשפחה בגדה המערבית באופן בלתי חוקי, כאילו היו בני המשפחה זרים מחו"ל שהסתננו לגדה ולא פלסטינים תושבי השטחים, אשר הגדה היא חלק בלתי נפרד ממולדתם.
העותרים הדגישו בעתירה כי לכל אדם זכות לשנות את מקום המגורים כרצונו בתוך שטח המדינה או הרשות בה הוא מתגורר. הזכות לבחור ולשנות את מקום המגורים הינה זכות הנובעת מכבוד האדם והאוטונומיה שלו כאדם חופשי, ועל המדינה לכבד את בחירתו של האדם. הזכות לשנות את מקום המגורים ודאי חלה גם בין עזה לגדה, שכן מדובר בשטח אינטגראלי אחד ויחיד, ולעניין זה אין בשינוי המעמד של הרצועה בעקבות ההתנתקות כדי לשנות. עוד טענו העותרים, כי מתוך החקיקה שחלה בשטחים עולה, כי אין בסיס חוקי לדרישה לקבל היתר מוקדם לשינוי מקום המגורים מעזה לגדה. הדרישה היא לעדכון בדיעבד בלבד. משפחת העותרים עברה לגדה בהתאם להסדרי התנועה שהיו קיימים באותה עת. לאחר שהמשפחה שינתה את מקום מגוריה והתגוררה זמן כה ממושך בגדה המערבית, אין כל בסיס חוקי לכפות עליה לחזור לעזה.
עוד טענו העותרים כי התנהגותה של המדינה, אשר החזיקה אם וילד בן 6 כבני ערובה על מנת להפעיל לחצים פסולים על כל המשפחה להגר לרצועת עזה, היא פסולה.
ביום 6.2.06 אמור היה להתקיים דיון בעניין. דקות מספר לפני הדיון הסכימה המדינה כי האם ובנה יוכלו לשוב לגדה, וכי השאלה שבמחלוקת בדבר חוקיות שהייתם של תושבים מעזה בגדה המערבית תוכרע בעתירה עקרונית אחרת שהגיש המוקד, בעניין זכות היסוד לשינוי מקום מגורים בתוך השטח הכבוש,
בג"ץ 3519/05.
לצפייה בעתירה
לצפייה בחומר נוסף בעניין העתירה העקרונית שהגיש המוקד בנושא הזכות לשינוי מקום מגורים 
