רקע בתחומי מדינת ישראל פועל מתקן כליאה סודי. המתקן נמצא בין חומותיו של מחנה צבאי סודי ופועל תחת עננה של מסתורין, הרחק מעיני החוק ומבלי שניתן לדעת מי הם העצורים המוחזקים בו , מדוע הם עצורים, באילו תנאים הם מוחזקים וכיצד הם נחקרים.
קיומו של המתקן הסודי נחשף בהדרגה במהלך התנהלותן של שתי עתירות "הביאס קורפוס" שהגיש המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, שמטרתן היתה לגלות את מקום הימצאם של שלושה פלסטינים תושבי השטחים שעקבותיהם נעלמו ומאמצי משפחותיהם לאתרם העלו חרס. המדינה ניסתה להתמיד במדיניות ההסתרה ולמנוע ביקורת שיפוטית בנושא, אך אולצה לבסוף להודות כי מתקן זה אכן קיים וכינויו "1391". לפי פרסומים שלא אומתו, מקומו של המתקן הוא בסמוך לקיבוץ ברקאי. המדינה טוענת כי אין לה מתקן סודי נוסף – אך בה בעת מסרבת להשיב אם ה"מתקן" מרוכז במקום פיסי אחד, או שמדובר, למשל, במצבור של מתקנים המסתתרים כולם תחת אותו כינוי קוד.
במהלך הדיון בעתירות אלה, הציע בית המשפט למוקד למשוך את העתירות כיוון שענייניהם הפרטניים של העותרים אינם עומדים עוד על הפרק, ולהגיש עתירה חדשה בעניין חוקיותו של מתקן כליאה שמקומו מוגדר על ידי המדינה כחסוי. ביום 30 באוקטובר 2003 הוגשה
העתירה הנוכחית (בג"ץ 9733/03) וניתן בה צו על-תנאי בדצמבר 2003.
העתירה מדגישה את הטענה כי עצם ההחזקה במקום שאינו ידוע מהווה הפרה חמורה של הוראות ברורות במשפט הישראלי, במשפט זכויות האדם הבינלאומי ובמשפט ההומניטארי הבינלאומי. האופי החשאי של המתקן, והעובדה שאין בו פיקוח חיצוני של ממש (אפילו הצלב האדום מנוע מלהיכנס בשעריו) חושף את הכלואים במתקן לסכנת עינויים. הדברים אמורים במיוחד בסוג הכלואים המוחזק במתקן בפועל: נתינים זרים הנחקרים בחשדות ביטחוניים. אנשים אלו מצויים בסיכון מיוחד משום שהם נתפסים בידי החיילים כ"אחר" וכ"אויב", ומשום שבהיותם מנותקים ממולדתם הם בעמדת חולשה יתרה. שקיפות, גילוי ופיקוח חיצוני של גורמים עצמאיים הם הכלים המוכרים והבטוחים ביותר להתגבר על סכנת העינויים.
בפועל, תחת מסווה הסודיות של המתקן, הוא שימש זירה למעשי עינויים חמורים, לרבות התעללות והשפלה מינית, ולהחזקת הכלואים בתנאים מחפירים של חסך חושי, בידוד ממושך, שלילה של אמצעים סניטריים ועוד. על-פי אחד הדיווחים, שימש המתקן גם להעלמה בכפייה לפחות של אזרח זר אחד לתקופה ממושכת.
גם לולא העינויים הפיסיים, הסתרת מקומו של מתקן הכליאה עשויה להיחשב ליחס אכזרי ולא אנושי כלפי הכלואים ומשפחותיהם. הסתרת מקום הכליאה שוללת נקודת אחיזה אחת ויחידה לה הם זקוקים, כשכל מקור ביטחון או נקודת אחיזה אחרת נטרפים באי-הוודאות של המעצר. המוקד להגנת הפרט צירף לעתירתו
חוות-דעת פסיכיאטרית, המלמדת שהפגיעה באוריינטציה במרחב משרתת את מטרת הרשויות החוקרות - לשבור את הכלוא נפשית.
המוקד להגנת הפרט מבקש מבית-המשפט להגביל את השלטונות לאותם אמצעים המוקנים להם בחוק לצורך שמירת חשאיות, להפסיק את השימוש במתקן הסודי ולהחזיק את הכלואים אך ורק במתקנים מוכרזים ומוכרים – כחוק.
המוקד להגנת הפרט מצביע ב
עיקרי הטיעון שהגיש ביום 12.12.04 על כך שהמדינה בטענותיה אינה מצביעה על הוראת חוק המאפשרת לה להחזיק עצורים במקום סודי בנסיבות מוגדרות ויוצאות מן הכלל. המדינה מסתמכת על הוראות חוק הנוגעות לכל מעצר ומעצר במדינת ישראל, מפרשת אותן פירוש מלאכותי, וטוענת כי יש בהן כדי לאפשר החזקה - של כל אדם למעשה -במתקן צבאי סודי, שמקומו לא יימסר. הכוח להסתיר את מקום החזקתו של אדם הוא זר לכל משטר דמוקרטי, ומהווה צעד מהותי במדרון החלקלק למשטרים אפלים.
מהלך הדיון בבג"ץ הדיון שהתנהל בבג"ץ ביום 15.12.04 הוקדש בחלקו הגלוי לטענותיה של המדינה.
הנשיא ברק העיר במהלך הדיון, כי קיים קושי ברעיון שבמדינה דמוקרטית שוחרת חירות יהיו מקומות
מעצר או מקומות משפט שהם "אי-שם". הדבר מהות לתחושה של כל אזרח, לפיה ישנם אנשים שנעצרים והם "באוויר". גם אם ניתן לפרק את הנושא ולתת תשובה ממוקדת לכל חלק ממנו, כשמחברים הכול - הקושי נשאר. ישנה תכלית כללית שאומרת "אסור שדבר כזה יקרה במדינה דמוקרטית". מדובר בתוספת ערכית, שקשה לפרוט אותה לפרטים.
הנשיא ברק הוסיף עוד, כי קיימת לאדם זכות יסוד לדעת מיהו והיכן הוא, כפי שאנשים שאומצו רוצים לדעת מיהם הוריהם הביולוגיים. המספר "1391" אינו אומר דבר מבחינה זו. מסירת המספר "1391" כציון מקום המעצר אינה נותנת לי - לאזרח, לכלוא - כלום.
השופט טירקל התייחס לפרשנות של המדינה שכביכול מסירת כתובת לפניות עונה לחובה החוקית להודיע למשפחה ולעורך-הדין על מקום המעצר. לדבריו, זוהי פרשנות שמייתרת לחלוטין את המלה "מקום" שהמחוקק כלל בחוק.
לבקשת המדינה התקיים חלקו השני של הדיון במעמד צד אחד. במהלך הדיון החסוי הציע בית המשפט למדינה מספר הצעות לפתרון. המדינה אמורה היתה לבחון הצעות אלה ולהגיש את תשובתה עליהן לבית המשפט בתוך חודשיים. בפועל, הוגשה התשובה רק ביום 15.8.05,
כשמונה חודשים לאחר הדיון.
בהודעתה הלקונית והבלתי מספקת, טוענת המדינה כי קבעה הסדר המצמצם באופן משמעותי את השימוש במתקן לצורך החזקת עצורים. היא אינה מוסרת את פרטי ההסדר, אך מודיעה שבמסגרתו נקבע שעצורים יוחזקו במתקן רק לאחר קבלת אישור של קצין בדרגת אלוף ושל הפרקליט הצבאי הראשי, ושככלל, לא יוחזקו במתקן עצורים שהינם אזרחי ישראל או תושבי השטחים. כן מציינת המדינה, כי מאז מועד הדיון בעתירה לא הוחזקו עצורים במתקן.
לתגובת המדינה מיום 15.8.05 להחלטת בג"ץ בסיום הדיון ביום 15.12.04 לדו"ח ארגון "International Commission of Jurists, Swedish Section" בעניין הדיון
