חברות וחברים יקרים,

נראה שהאימרה של שופט העליון האמריקאי אוליבר וונדל הולמס, לפיה מקרים קשים מולידים דין רע, נכונה במיוחד בימים אלה.

המלחמה האיומה שפרצה ב-7.10.2023 עם הטבח שביצע חמאס בנגב המערבי, ופעולות המלחמה הישראליות שבאו בעקבותיה, שזורעות הרס ומוות ברצועת עזה, היא תקופה קשה במיוחד לרבים מספור, ובפרט למגיני זכויות אדם בארץ. אם בימים "רגילים" (אם אפשר לקרוא כך למשטר כיבוש הנמשך כבר למעלה מ-56 שנים), העבודה במחלקה המשפטית במוקד היא מאתגרת, הרי שימים אלה מטילים עלינו צל כבד כמותו לא ידענו עד עתה.

חלק חשוב מעבודתנו בימי המלחמה נוגע להגנה על כלואים פלסטינים המוחזקים על ידי ישראל, והמסווגים ככלואים "ביטחוניים". בימי שגרה אנחנו מקבלים מידע על תנאי הכליאה של כלואים אלה, הן מבני משפחתם המבקרים אותם במתקני הכליאה, הן מהכלואים עצמם כאשר אנו מבקרים אותם. מאז פרצה המלחמה השתנה המצב לבלי הכר; ביקורי המשפחה הופסקו לחלוטין, והמשימה של עורך דין לקבל אישור לבקר אסיר בבית הסוהר הפכה כמעט בלתי אפשרית, כך שהאסירים מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון. במקביל, קיבלנו דיווחים מטרידים מאוד על התדרדרות ניכרת בתנאי הכליאה של קבוצת כלואים זו: החזקה בתנאים של צפיפות איומה, ללא חשמל ומים זורמים חלק ניכר מהזמן, ללא יכולת לצאת מהתא כמעט בכלל, עם גישה מוגבלת למזון ולטיפול רפואי חיוני. במצב זה, עשינו מה שאנו יודעים לעשות הכי טוב: הגשנו עתירה דחופה לבג"ץ, יחד עם חברינו מארגוני זכויות אדם אחרים.

לתדהמתנו בית המשפט לא ראה צורך להעמיק חקר ולברר עד תום את הטענות המדאיגות, תוך התעלמות מהנסיבות השוררות של נתק קיצוני של הכלואים ממגע עם החוץ, המקשה עלינו לקבל תמונה עובדתית מלאה. במקום לדרוש תשובות מהמדינה, בג"ץ נחפז לדחות את העתירה שלנו, תוך שימת דגש על הפן הפרוצדורלי ועל עילות סף שונות, ללא דיון בזכויות היסוד של הכלואים, שעל פי פסיקת עבר יש לשמור עליהן גם בימי משבר.

נתקלנו באותה גישה בעייתית מצדו של בית המשפט העליון גם בעתירות שעד הלום זכו תמיד לאוזן קשבת ולטיפול יעיל ומהיר: עתירות לצו "הביאס קורפוס" לאיתור מקום הימצאם של כלואים. מתחילת המלחמה פנו אל המוקד מאות רבות של משפחות מרצועת עזה, על אף הקשיים הניכרים הכרוכים בכך עבורן, כשבפיהן היתה בקשה אחת, כמעט תחינה, שנעזור להן לאתר את מקום החזקתם של יקיריהן, ששהו בשטח ישראל כחוק עת פרצה המלחמה, רובם המוחלט בהיתרים לצרכי עבודה או טיפול רפואי, עמם ניתק הקשר מאז פרצה המלחמה. למרות הבסיס המשפטי המוצק שלפיו אל לה למדינת ישראל "להעלים" בני אדם המוחזקים במשמורתה, חובה שחלה הן בימי שגרה והן בימי חירום,  בג"ץ נתן שני פסקי דין נעדרי עיגון משפטי, לפיהם על ישראל לא חלה כל חובה שהיא כלפי מוחזקים מרצועת עזה. רק לאחר ששבנו ועתרנו בשלישית, ניאותה המערכת המדינתית לספק לנו כתובת לפניות ומידע אודות אותם מאות רבות של אנשים בעניינם עתרנו, וגם להחליט לשחרר אותם ואלפי אנשים נוספים במצבם בהם החזיקה עד לעתירה, כנראה ללא כל בסיס משפטי.

"בית המשפט יושב בתוך עמו" קבע בשעתו נשיא העליון דאז אהרן ברק. זה מצער אך לא מפתיע שבציבור הרחב אין הרבה אמפטיה לזכויות של פלסטינים, ויש קולות רבים התומכים בפעולות נקם וענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיית עזה נוכח הזוועות שביצע חמאס. אבל הופתענו לרעה מכך שבית המשפט נסחף ככל הנראה גם הוא באווירת המלחמה השוררת בחברה.

דווקא בעת הזו, אנחנו נחושים להמשיך ולהגן על המינימום ההכרחי של זכויות אדם גם בסיטואציה הבלתי אפשרית אליה נקלענו. בתקווה לימים שקטים יותר, שיולידו פסיקה טובה יותר.

בברכה,

דניאל שנהר
מנהל המחלקה המשפטית של המוקד