רישום ילדים בשטחים

עם כיבוש השטחים בשנת 1967 ערכה ישראל מפקד אוכלוסין בגדה המערבית וברצועת עזה. פלסטינים שנכחו אותה עת בשטחים נרשמו במרשם האוכלוסין כתושבי קבע. מאז התירה ישראל רק את רישומם של קטינים עד גיל 16, שלפחות אחד מהוריהם הינו תושב השטחים.

החל משנת 1995 הועברה לרשות הפלסטינית, במסגרת הסכמי אוסלו, הסמכות הבלעדית לרשום במרשם האוכלוסין ילדים עד גיל 16, גם אם נולדו בחו"ל, ובתנאי שאחד מהוריהם הוא תושב השטחים. בפועל, חרגה ישראל באופן בוטה מהסכם הביניים, והתנתה את רישום הילדים בכך שיהיו נוכחים בשטחים בעת הרישום. כך למעשה שולטת ישראל ברישום, כיוון שפרט לילדים מתחת לגיל חמש, הרשאים להיכנס לשטחים כנלווים להוריהם, קטינים נדרשים לקבל מישראל רישיון ביקור על מנת להיכנס לגדה המערבית ולעזה.

בשנת 1997 הגיש המוקד להגנת הפרט עתירה לבג"ץ, להורות לצבא לרשום ילדים פלסטינים שטרם מלאו להם 18 שנה כתושבי השטחים. בעתירה טוען המוקד, כי הצבא פועל בניגוד לתיקון לצו – שהוא עצמו קבע – בדבר תעודות זהות ומרשם אוכלוסין, הקובע כי "מי שלא מלאו לו 18 שנה זכאי להירשם במרשם האוכלוסין [...]". בנוסף טוען המוקד כי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, עליה חתומה ישראל, קובעת את טובת הילד כעיקרון-על לגבי כל פעולה הנוגעת לילדים שטרם מלאו להם 18 שנה. בית המשפט דחה את העתירה. 

בספטמבר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקפיאה ישראל את כל ההליכים הקשורים בתושבות בשטחים, לרבות מתן רישיונות ביקור למטרת רישום ילדים. בשנת 2005, לאחר חמש שנות הקפאה, ורק בעקבות עתירות המוקד, חידשה ישראל את הנפקת רישיונות הביקור לילדים עד גיל 16, לצורך רישומם במרשם האוכלוסין הפלסטיני.

אחת הבעיות שנותרו ללא מענה היא בעיית רישומם של ילדים, שעברו את גיל 16 ועדיין לא עלה בידם להירשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני – אם בשל תקופת ההקפאה הארוכה ואם בשל הזמן הממושך שנדרש לישראל לאשר את הבקשות, והמכשולים שהיא מערימה בדרכן של משפחות המעוניינות לממש את זכות ילדיהן. הצבא מסרב להתייחס לגילו של ילד בעת הגשת הבקשה כאל הגיל המכריע לאישורה, ולכן ילדים רבים, שעם תום ההקפאה היו קרובים לגיל 16, לא הספיקו לסיים את הליך ההרשמה ואיבדו (אליבא דישראל) את זכאותם לתושבות. במספר מקרים בהם התערב המוקד ואף פנה לבג"ץ, אישר הצבא בסופו של דבר את רישום הילדים. במקרים בהם לא הוגשו בקשות עבור הילדים טרם הגיעם לגיל 16, בשל ההקפאה שכפתה ישראל, היתה עמדת הצבא, ועודנה, כי מי שלא פנה במועד, איבד את זכותו ו"אין לו להלין אלא על עצמו".

בשנת 2006, בעקבות החלטת ממשלת ישראל להחרים את הרשות הפלסטינית בשל עליית תנועת החמאס לשלטון, שבה ישראל והקפיאה את מתן רישיונות הביקור לשם רישום ילדים. הדבר נודע למוקד במסגרת עתירה שהגיש לבג"ץ. הצבא אף סירב להתחייב, כי מי שיעבור את גיל 16 יוכל להירשם במרשם בעתיד, אם וכאשר יוסר החרם. המוקד פנה לביהמ"ש הן בעתירות פרטניות לאישור רישיונות ביקור והן בדרישה עקרונית להתחייבות המדינה, להתיר רישום מאוחר של ילדים שעתידים לעבור את גיל 16 במהלך תקופת החרם. ברבות מן העתירות הללו אישרה ישראל – עוד קודם להכרעה בבג"ץ – רישום של הילדים שעברו כבר את גיל 16, וזאת על מנת שבית המשפט לא יידרש לדיון העקרוני. משפחות רבות שלא פנו לייצוג המשפטי של המוקד, נאלצו להשלים עם שרירותיות ההחלטה וילדיהן איבדו את האפשרות לממש את זכותם לתושבות בשטחים.