עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי ספטמבר 2000, הקפיאה ישראל באופן גורף את טיפולה בבקשות לאיחוד משפחות ולרישיונות ביקור בשטחים. מדיניות זו שוללת מעשרות אלפי פלסטינים, תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, את זכותם לחיות עם בנות זוגם וילדיהם תחת קורת גג אחת בשטחים. שלילתה של זכות זו כרוכה, בין היתר, בפגיעה חמורה במצבם החברתי, הכלכלי והנפשי של כל בני המשפחות הללו, פגיעה המחריפה ומתעצמת ככל שנמשכת מדיניות ההקפאה. נכון לאוקטובר 2005, 72,000 משפחות בשטחים הגישו בקשה לאיחוד משפחות עבור קרוב משפחה מדרגה ראשונה השוהה בחו"ל, ואשר אינו יכול להיכנס לשטחים או הנמצא כבר בשטחים, אך מוגדר על-ידי ישראל כ"שוהה בלתי חוקי".
ההליך היחיד באמצעותו יכול אדם שאינו רשום במרשם האוכלוסין בשטחים לקבל מעמד שיאפשר לו לחיות בשטחים דרך קבע ובאופן חוקי, הוא בקשה לאיחוד משפחות. בקשה כזו יכולה להיות מוגשת עבורו רק על-ידי קרוב משפחה מדרגה ראשונה, המחזיק במעמד של תושב בשטחים. המספר הגדול של משפחות כאלה, בהן אחד מבני הזוג הוא תושב השטחים ומשנהו "זר", נובע מהזיקה הנמשכת של תושבי השטחים לפזורה הפלסטינית וכתוצאה ממדיניות ישראל, שדחפה את תושבי השטחים למצוא עבודה ולימודים ולבנות משפחה בחו"ל.
ההליך של איחוד משפחות קשור באופן הדוק ובדרכים שונות להליך בירוקרטי אחר: הליך קבלת רישיון ביקור. ראשית, רישומו של אדם במרשם האוכלוסין והנפקת תעודת זהות עבורו, לאחר אישור בקשתו לאיחוד משפחות, מותנים בהימצאותו הפיסית בשטחים. לכן, האפשרות לממש את האישור שניתן לו על-ידי ישראל הלכה למעשה, מותנית בקבלת רישיון ביקור, שיאפשר לו להיכנס לשטחים. חובת הנוכחות לצורכי רישום חלה גם בנוגע לרישום ילדים שנולדו בחו"ל להורים שהינם תושבי שטחים, ולכן גם בעניין זה מתקיים קשר הדוק בין שני ההליכים. שנית, מאחר שזמן הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות מתמשך, מאז ומתמיד, על פני שנים ארוכות, נזקקות משפחות רבות לרישיונות כאלה במשך אותה תקופת המתנה, כדי לחיות יחדיו בשטחים, גם אם לפרקי זמן קצרים.
דו"ח זה מתמקד במדיניותה של ישראל, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, בסוגיית איחוד משפחות בשטחים, לרבות סוגיית רישיונות הביקור, ובהשלכותיה. הדו"ח מתעד את המאפיינים העיקריים של מדיניותה של ישראל בתחום זה בחמש השנים האחרונות, ומצביע על הפגיעה הקשה בזכויות האדם שזו גורמת, הכרוכה בהפרה בוטה של התחייבויותיה של ישראל לפי המשפט הבינלאומי. הדו"ח הנוכחי מהווה עידכון והרחבה של תמונת המצב שהוצגה בדו"ח הקודם שפרסמו המוקד להגנת הפרט ובצלם בנושא זה, ב-1999 (
משפחות שסועות: פירוד משפחות פלסטיניות בשטחים).
לטענת ישראל, מדיניותה בסוגייה זו נובעת מאירועי האינתיפאדה השנייה ומהמצב הביטחוני השורר בשטחים. עם זאת, ישראל מעולם לא טרחה להסביר כיצד קשורה מדיניות ההקפאה להתקוממות בשטחים ובאיזה אופן משרתת מדיניות זו את צרכיה הביטחוניים. במהלך השנים שחלפו סירבה ישראל לבחון חלופות למדיניותה הגורפת, שיצמצמו את היקף הפגיעה במשפחות הפלסטיניות. כך, למשל, דחתה ישראל את האפשרות לבחון בקשות לאיחוד משפחות באופן פרטני, בהתאם לסיכון הביטחוני הכרוך, לכאורה, בכל מקרה ומקרה.
ישראל רשאית, אמנם, על פי המשפט הבינלאומי, להביא בחשבון את צרכיה הביטחוניים בקביעת מדיניותה בשטחים. אלא שצרכים אלה אינם בבחינת מילות קסם, בחסותן יכולה ישראל לנהוג ככל העולה על רוחה ולרמוס את זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית, הנתונה באופן מוחלט תחת שליטתה. אולם, זהו במדויק המצב השורר בנוגע למדיניותה של ישראל בסוגיית איחוד המשפחות בשטחים. לכן, לנוכח אופיה הגורף והשרירותי, מהווה מדיניות זו הפרה בוטה של הזכות לחיי משפחה של תושבי השטחים, המעוגנת הן במשפט זכויות האדם הבינלאומי והן במשפט ההומניטארי הבינלאומי.
היעדר ההנמקה וחוסר השקיפות המאפיינים את מדיניות ההקפאה שכפתה ישראל, מחזקים את החשש כי השיקולים העומדים מאחוריה הינם שיקולים פוליטיים ודמוגראפיים פסולים. הלכה למעשה, מביאה מדיניות זו להגבלת גידולה של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, הן באמצעות מניעת כניסתם של בני זוגם וילדיהם של תושבים החיים בשטחים, והן באמצעות יצירת תמריץ להגירת תושבים אל מחוץ לשטחים. לכן משרתת מדיניות זו, גם אם בעקיפין, את שאיפותיה הטריטוריאליות של ישראל בגדה המערבית בכלל, ואת מדיניות ההתנחלות בפרט. ההיגיון ברור: ככל שהאוכלוסייה הפלסטינית גדולה יותר, כך גדלים הקשיים בהשתלטות על אזורים נוספים בגדה, ולהיפך.
על רקע הפגיעה הקשה בזכויות האדם של עשרות אלפי משפחות, הנגזרת ממדיניותה של ישראל, ולנוכח אי חוקיותה של מדיניות זו, תובעים המוקד להגנת הפרט ובצלם מממשלת ישראל לחדש לאלתר את טיפולה בבקשות לאיחוד משפחות ולרישיונות ביקור, באופן שיאפשר לתושבים לממש את זכותם לחיות עם בני משפחתם בשטחים בתוך פרק זמן סביר.
על ישראל לכבד בהקשר זה את שיקול הדעת של הרשות הפלסטינית במה שנוגע למדיניות הגירה, להימנע מכל שיקול פוליטי או דמוגראפי, להגביל עצמה לשיקולים ביטחוניים טהורים וליתן את מלוא המשקל לכל זכויות האדם הנוגעות בדבר.
לצפייה בדו"ח "משפחות בהקפאה"לצפייה בדו"ח "משפחות שסועות" משנת 1999 
