כשמעמידים אנו מצד אחד את חומרת מעשיו של בן העותר; את ריבוי המקרים של יידוי בקבוקי תבערה על כלי רכב, ופגיעה במי שחשודים בשיתוף פעולה; ואת הצורך להרתיע אחרים מפני מעשים כאלה, המתבטא באטימת הדירה - ומנגד כל אלה את אמצעי ההרתעה שננקט, המתבטא באטימת הדירה - אין בידינו לומר כי נמצא פגם באיזון ובשקלול שבהחלטתו של המשיב מס' 1.

אלא שטענה נוספת בפי באת כוחו של העותר, והיא כי בשיקוליו של המשיב מס' 1 לא הובאה בחשבון העובדה כי העותר גר בדירה שכורה, ומשמעות החלטתו הנה פגיעה גם באדם זר, הוא המשכיר, אשר לו בוודאי אין ולא כלום עם בנו של העותר ומעשיו. כיוון שדבריו של זה לא נשמעו, על אף שהנכס שמדובר בו שייך לו, אפשרנו לבאת כוח העותר לתקן את עתירתה, על ידי צרופו "בין כעותר ובין כמשיב". אולם על פי הודעת באת כוח העותר, שבאה לאחר מכן, היא לא הצליחה למצוא את בעל הבית ואין היא יודעת מי הוא.

ערים אנו למה שכבר נפסק לגבי אטימת בתים שכורים, כי "אין בעובדה שהאדם שביצע את העבירות היה שוכר בלבד כדי למנוע הפעלת הסמכות" שבתקנה 119 הנ"ל (בג"צ 542/89, וכן בג"צ 1056/89 ובג"צ 242/90 - שלא פורסמו). אולם אין אנו נזקקים לכך, כשבענייננו לא רק שלא נתחוור כדבעי אם העותר הנו שוכר הדירה, בהעדר כל פרטים על המשכיר, אלא שהמשכיר גם לא צורף כצד לעתירה. לפיכך אין באת כוחו של העותר יכולה להיות לו לפה, וממילא אין מקום להעתר לעתירה רק על פי טענות שאפשר והיה המשכיר מעלה בפנינו. בכך לא סגרנו את הדלת בפני המשכיר, אם קיים כזה, לפנות אל המשיב מס' 1, ולבקשו כי יבטל את החלטתו, מטעמים שישטח לפניו, אם ימצא המשכיר לנכון לעשות כן.

אשר על כן דין העתירה - להדחות, וצו-הביניים - להבטל.

השופט ש. לוין

אני מסכים.

השופטת ש. נתניהו

אני מסכימה.

לפיכך נדחית העתירה וצו-הביניים מתבטל.

ניתן היום, ט"ז בשבט תשנ"א (31.1.91).