בדברי תשובתם מקדישים המשיבים מקום לבחינת הזכויות הקנייניות של העותרים במקרקעין נשוא העתירה. לאור מסקנתנו כי דין העתירה להדחות, איננו נוקטים כל עמדה בעניין זה.
למותר לציין כי אין בדחיית העתירה כדי למנוע מהעותרים לחזור ולהעלות הטענה כי עם שינוי הנסיבות חל שינוי בצורך הצבאי. פסק-דיננו זה משקף את הצורך הצבאי כפי שהוא נראה לנו מאז מתן הצו על-תנאי ועד היום.
בעתירה מעלים העותרים את הטענה כי השיקול הדומיננטי בעת מתן צו התפיסה היה קשור בחידוש הישוב היהודי במקום התחנה. לא מצאנו בסיס לטיעון זה. עתה מדגישים העותרים כי בחלוף השנים הורשו מתיישבים יהודים לשהות בתחנה. לדעת העותרים יש בכך כדי להצביע בדיעבד על שיקולו של המפקד הצבאי. טענה זו אין בה ממש. עם זאת, טענה זו מצדיקה לכאורה - וכפוף לתשובת המדינה - דיון נפרד במסגרת עתירה חדשה שהוגשה בבג"צ 1634/92. יש בטענה זו כדי להצדיק בחינת המציאות החדשה שנוצרה. דבר זה אינו יכול להעשות במסגרת העתירה שלפנינו, שעניינה הצווים הישנים.
התוצאה היא כי דין העתירה להדחות. אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ז באדר ב' תשנ"ב (1.4.92).