פ ס ק - ד י ן
המשנה לנשיא מ' בן-פורת
אין בעתירה זו ממש. העותר יצא מאזור יהודה ושומרון בשנת 1974, מרצונו הטוב והחפשי. הוא התגורר בארה"ב, בה קבל רשיון עבודה ושם נולד בנו בכורו. רק בסוף 19.12.80) 1980) בא בתוקף רשיון בקור, ובמהלכו עתר לבית משפט זה (בג"צ 39/81) להעניק לו תעודת זהות. במסגרת הסדר הוארך הרשיון עד פברואר 1982 והוסכם שבתום השנה יובא ענינו פעם נוספת לפני המשיב להכרעה. בתקופה זו התגרש מאשתו הראשונה (אותה נשא במהלך בקור בישראל) ונשא אשה אחרת, אף היא תושבת האזור, וכשנה לאחר תום שנת הרשיון (במרץ 1983), במקום לעמוד על כך שענינו יוכרע, עזב שוב את האיזור, הפעם לפנמה (לאחר שבקשתו להיתר כניסה לארה"ב נדחתה).
בנסיבות אלה אך סביר הוא שהוצע לאשתו שנשארה באיזור להגיש בקשה לאיחוד משפחות, כדרך היחידה שנותרה לעותר לחזור כתושב האיזור. דא עקא שבקשתה נדחתה.
די בנאמר לעיל כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענה שהעותר נשאר תושב האיזור. מכל מקום ההחלטה לא להכיר בו כתושב אינה לוקה בפגם המצדיק את התערבותנו. אין לשכוח שהעובדות החדשות - הקמת בית באיזור ע"י נישואין והולדת שני ילדים נוספים - נוצרו מרצונו הטוב של העותר ואעפי"כ ראה לעזוב את משפחתו פעם שניה, כמתואר.
העתירה שנצווה להתיר לעותר להתגורר באיזור דרך קבע וכי תינתן לו תעודת זהות נדחית איפוא בזה.
ממילא מתבטל גם צו-הביניים, אך הביטול יכנס לתוקפו בתום חודש. ניתן היום, ג' בתמוז תשמ"ז (30.6.87)