כבוד המת

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שעקרון היסוד של כבוד האדם - זכות חוקתית בישראל - כולל בתוכו לא רק את כבודו של אדם בחייו, אלא גם את כבודו לאחר מותו ואת כבודם של יקיריו הנוצרים את זכרו בליבם. לבני משפחת הנפטר, קבע בית המשפט, עומדות הזכות והחירות, כי זכרו של יקירם יכובד בדרך הנראית להם ראויה, וכי תינתן להם האפשרות להביע את רגשותיהם כלפיו באופן הנראה להם מתאים. אמירות אלה משקפות את החשיבות המיוחדת שמייחסות המדינה והחברה בישראל לכבוד המת, המתבטאת, בין היתר, במאמץ הגדול שנעשה להבאת חללי אנשי כוחות הביטחון לקבורה, בדאגה הרבה בה מטפלת המדינה במשפחות שכולות ובהנצחת החללים.

בניגוד מוחלט ליחס האמור, טיפולה של ישראל בגופותיהם של פלסטינים שנהרגו במסגרת פעילות אלימה נגד חיילים או אזרחים הוא מבזה, מזלזל ומקומם. לאחר מדיניות לא ברורה במשך שנים, פסקה ישראל כמעט לחלוטין, החל מסוף שנת 1994, מלהשיב גופות פלסטינים למשפחותיהם.

המוקד להגנת הפרט פועל כדי להשיב גופות אלה למשפחות, על מנת שיוכלו להביאן לקבורה. בתשובותיה לעתירות שהגיש המוקד בעניין לבג"ץ, טענה המדינה כי החלטתה שלא להחזיר גופות נבעה משיקולי הרתעה ומרצונה להשתמש בגופות בעסקאות חליפין עתידיות. נימוקים אלה מדגישים את השימוש הציני שעושה ישראל בגופות ובכאבן של המשפחות. נפגעי מדיניות זו הם בני משפחות ההרוגים, להם לא מיוחסת כל פעילות נגד המדינה. ענישה קולקטיבית זו, הנוגדת את עיקרון היסוד לפיו אין מענישים אדם על מעשים שלא הוא ביצע, וכמוה גם השימוש בגופות כבנות ערובה וכקלף מיקוח הם אמצעים פסולים, המנוגדים להוראות אמנות מהמשפט הבינלאומי ההומניטרי, שישראל צד להן. עוד טענה המדינה שמטרת מדיניות זו היא גם למנוע הלוויות המנוצלות להפרות סדר. טענה זו אינה יכולה לעמוד לבדה מול כבוד המת וזכותה של משפחתו להביאו לקבורה, בייחוד באותם מקרים בהם הסכימו המשפחות להגבלות שהטיל הצבא על שעת הלוויה, מיקומה ומספר המשתתפים בה.

במסגרת התנהלות העתירות שהגיש המוקד לבג"ץ בעניין, נחשפה תמונה קשה באשר ליחס לו זכו אותן גופות של פלסטינים. זאת, בניגוד גמור להוראות הדין הבינלאומי העוסקות בטיפול בגופות האויב, ואף בניגוד להוראות הצבא עצמו בעניין. השילוט בבתי הקברות לחללי אויב לקה בחסר, ולעיתים לא היה קיים כלל; הקבורה נעשתה בצורה רשלנית ומבזה; גופות נקברו בשוחות ולא בקברי יחידים. בנוסף לפגיעה החמורה בכבוד המתים ובכבוד משפחותיהם, הפכו מחדלים אלה, במקרים רבים, את המלאכה העתידית של איתור וזיהוי הגופות לכמעט בלתי אפשרית.

החל מסוף שנת 2004 שונתה המדיניות והוחלט שלמעט מקרים חריגים (שלא פורטו) יושבו הגופות לידי המשפחות. כתנאי להחזרת גופה, דורשת המדינה כי יערך לה זיהוי מדעי. לרוב מדובר בבדיקת DNA, שבעלותה הגבוהה נדרשת המשפחה לעמוד. אף אם מדובר בדרישה לגיטימית, המצמצמת את הסיכויים לטעויות, קשה להשתחרר מהרושם הכבד של מוסר כפול האופף את הסוגיה. במקרים רבים לא היתה כל בעיה בזיהוי הגופה כבר מלכתחילה, על סמך "ראיות מינהליות", כגון הכרזה של ארגון כלשהו שההרוג היה מבין חבריו או מסמכים שנמצאו על הגופה. המדינה הרסה במקרים רבים את ביתו של ההרוג; לצורך ביצוע ההריסה לא נדרש כל זיהוי מדעי. אך כיום, כאשר מדובר בהחזרת הגופה למשפחה, עומדת המדינה על הדרישה לזיהוי מדעי.