ביום 22.11.2017 פנה המוקד להגנת הפרט למשטרת ישראל, בדרישה כי תפעל לתיקון המצב הקיים בכל הנוגע לחקירות אותן עוברים קטינים פלסטינים מן הגדה המערבית בתחנות משטרה הפרושות ברחבי הגדה. פניית המוקד התבססה על 26 עדויות שנגבו מקטינים פלסטינים בחודשים יולי-אוקטובר 2017. במכתבו הבהיר המוקד, כי הקטינים אינם מעוניינים להגיש תלונות למחלקה לחקירות שוטרים באשר למעצרם הטראומטי, וזאת כדי להימנע ממגע נוסף עם הרשויות.
במסגרת תשובתה מיום 31.1.2018,
דחתה המשטרה את טענות המוקד, אך בד בבד מסרה כי ככל שהמוקד יעביר לידיה את מספרי התיקים הפליליים של הקטינים מהם גבה המוקד עדויות, וכן את עדויותיהם, תוך מחיקת פרטים מזהים, היא מתחייבת "שהבדיקה על ידינו תעשה ללא כל השלכות כלפי מי שנחקרו בשעתו בתיקים אלה".
משכך, ביום 20.3.2018 שלח המוקד
מכתב נוסף, ובו צירף – כבקשת המשטרה ו"בתקווה... שיחל טיפול מערכתי בכשלים" – חלקים רלוונטיים מארבעה תצהירים שנגבו מקטינים שנעצרו במהלך 2017.
תצהירים אלה ממחישים רבות מהתופעות אליהן התייחס המוקד בפניותיו הקודמות, לרבות מעצרי לילה טראומטיים, בגינם מגיעים הקטינים אל החקירה כשהם מבוהלים ומוּתשים; חקירות בלתי פורמליות המלוות באלימות ואיומים; ופגיעה מתמדת בזכויותיהם הבסיסיות ביותר של הקטינים, לרבות הזכות להימנע מהפללה עצמית, הזכות להיוועץ עם עורך דין, והזכות לנוכחות ההורים בעת החקירה.
וכך מסר קטין מבית אומר שבנפת חברון, אשר נעצר באפריל 2017, עוד בהיותו בן 16, לגבי מה שעבר עליו מרגע מעצרו באישון לילה ועד שהובא לחקירה:
נעצרתי ביום 19.4.2017, מהבית בשעה 3 בבוקר. [...] בכניסה למטה קשרו את עיניי ואזקו אותי לאחור עם אזיקונים. לקחו אותי לג'יפ שהמתין שם. הכניסו אותי [ל]תחתית הג'יפ. הושיבו אותי בתנוחת כריעה. [...] במהלך כל הנסיעה שני חיילים נתנו לי מכות כל הזמן על עורפי. כמעט כל הזמן. החיילים צילמו אותי עם הניידים שלהם פעמיים וצחקו. [...] הם גם קיללו כל הזמן. הורידו אותי לחדר [...]. כל הזמן [ב]אותה כריעה, כשאני אזוק לאחור ועדיין קשור עיניים. לא הציעו אוכל או שתייה. ביקשתי ללכת לשירותים, אחרי עיכוב של כחצי שעה, אפשרו. [...] בשעה 9 לקחו אותי ל[תחנת משטרת] עציון. ישר לחקירה. החייל מסר אותי לחוקר. כך הוא הגדיר את עצמו.
וכך הוא מתאר את שהתרחש במהלך החקירה – על שני שלביה, הבלתי פורמלי והפורמלי:
החוקר לקח אותי אל מאחורי חדר החקירה, בחוץ [...]. החוקר אמר שאני מיידה אבנים ובקת"בים, ואני אמרתי שזה לא נכון. הוא החזיק במקל והתחיל לדקור אותי עם המקל בבטן ובכתף. כך נשארנו, אני מעריך, לשעתיים אולי. הדחיפות האלה היו כמו נעיצת סכינים. מאוד כאבו לי. אני צעקתי מכאב. הרגשתי שהוא מפרק אותי לגמרי. הוא איים להכניס אותי למקרר!! הוא המשיך לאיים, לצעוק ולתת מכות עם המקל עד שהודיתי. קיבל הודאת שקר. רציתי שזה יפסיק. הוא הבטיח שאם אודה ישחרר אותי וישלח אותי הביתה. כשקיבל מה שרצה הכניס אותי לחדר. הוא הוריד את קשר העיניים, ואת האזיקים והושיב אותי על כיסא מולו [...] ואמר "תמתין עוד מעט תלך הביתה". המתנתי כשעה. הוא החתים אותי על נייר שכנראה רשם ביד כשהייתי קשור עיניים ועכשיו הקליד אותו למחשב [...]. הוא לא דיבר על שום זכות. לא הביא שום אוכל או שתיה, חוץ מביצה אחת בצבע כחול שלא יכולתי לאכול. זרקתי.
בערב אותו יום, הועבר הנער לכלא עופר והושאר במעצר.
במכתבו שב והבהיר המוקד, כי פניותיו למשטרה לא נועדו להביא לעריכת חקירה פלילית לחוקר כלשהו, אלא להעלאת הנושא לסדר יומה של המשטרה, לשם טיפול מערכתי ורוחבי בתופעות השליליות העולות מתצהירי הקטינים. "תיקון כשלים מערכתיים לא יכול לנבוע, או קשה שינבע, מתלונה פרטנית כלשהי. רק העלאה של תופעות רוחביות, שחוזרות על עצמן במאות חקירות של קטינים, היא הדרך להציף את הבעיות ולנסות לפתור אותן".
