המוקד להגנת הפרט - בג"ץ: בהיעדר תעודת חיסיון וכאשר העותרים מתנגדים לעיון השופטים בחומר חסוי במעמד צד אחד, תינתן פסיקה על סמך החומר הגלוי בלבד
חזרה לעמוד הקודם
12.03.2012

בג"ץ: בהיעדר תעודת חיסיון וכאשר העותרים מתנגדים לעיון השופטים בחומר חסוי במעמד צד אחד, תינתן פסיקה על סמך החומר הגלוי בלבד

המוקד להגנת הפרט עותר פעמים רבות לבג"ץ בשמם של תושבי השטחים הכבושים שהצבא שולל את זכותם לחופש תנועה. במרבית המקרים אין המדינה מציגה ראיות המבססות את החלטותיה, וטוענת בבית המשפט כי מניעת חופש התנועה מבוססת על "מידע המצוי בידי גורמי הביטחון". המדינה מגדירה מידע זה "חסוי", ומסכימה להציגו בפני בית המשפט במעמד צד אחד בלבד ובדלתיים סגורות. בכל אותם מקרים אין המדינה נוהגת להציג תעודות חיסיון.

נוהג זה, על פיו פועלת המדינה בשנים האחרונות, אפשרי אך ורק אם העותרים מסכימים לכך. הדין בישראל קובע כי בעל דין זכאי לעיין בכל המסמכים עליהם מבקש הצד השני להסתמך בפני בית המשפט, אלא אם הם חסויים כדין. ראיה הופכת לחסויה רק לאחר הוצאת תעודת חיסיון חתומה על ידי השר המתאים.

בספטמבר 2009 הגיע פלסטיני מבית לחם לגשר אלנבי על מנת לצאת לירדן, לביקור קרובי משפחתו ומשם לסעודיה לקיום מצוות העומרה. הצבא מנע את יציאתו והחזיר אותו, על מיטלטליו, כלעומת שבא. בהתאם לנהלים שקבע הצבא, הגיש האיש השגה במת"ק (מינהלת התיאום והקישור) על מניעת יציאתו. עברו למעלה משלושה חודשים – לעומת שישה שבועות כפי שהתיר אותה עת הנוהל – ותשובה אין. ביום 8.2.2010 עתר המוקד לבג"ץ, להורות לצבא לאפשר לאיש לממש את זכותו לצאת את ארצו.

המדינה התבססה על חומר חסוי וטענה, כי "יציאתו של העותר, פעיל חמאס, לחו"ל תסכן את ביטחון הציבור". המוקד סירב להצגת החומר החסוי בפני השופטים במעמד צד אחד, ודרש לקבל לידיו את המסמכים הרלוונטיים או את תעודות החיסיון. לחלופין ביקש המוקד מבית המשפט להוציא צו על תנאי – כפי שנעשה בשתי עתירות דומות שהגיש המוקד – שיורה למדינה לנמק מדוע היא פוגעת בזכויות העותר. המדינה עמדה על טיעוניה.

עוד הצדדים ממתינים לדיון, קבע בג"ץ – בפסיקה בעניין מוגרבי – כי במקרים בהם עותרים מתנגדים לעיון השופטים בחומר חסוי במעמד צד אחד, והמדינה אינה מוציאה תעודת חיסיון, הפסיקה תינתן על סמך החומר הגלוי בלבד. בעקבות פסיקה זו שב המוקד והדגיש את עמדתו, כי המדינה לא הציגה כל חומר גלוי המבסס את טענותיה, ויש להוציא צו על תנאי. המדינה, שהבינה שאינה יכולה להישען עוד על החומר החסוי, טענה כי העובדה שהעותר היה בעבר במעצר מינהלי שנבחן בבג"ץ, די בה כדי למנוע את יציאתו לחו"ל. המדינה הוסיפה כי "ערב הגשת תגובה זו [שהוגשה לביהמ"ש ביום 29.2.2012], ולקראת הדיון הקבוע בעתירה, בחנו גורמי הביטחון את עניינו של העותר בשנית והחליטו כי עמדתם עומדת על כנה".

ביום 6.3.2012, שבוע בלבד לאחר תגובתה הקודמת, שינתה לפתע המדינה את עמדתה, והחליטה להתיר את יציאתו של העותר לחו"ל. לאחר שנתיים וחצי של עמידה איתנה על מניעת היציאה, נגנז פתאום החומר החסוי, נזנחו הטיעונים ה"ביטחוניים" ונעלמה מסוכנותו הגבוהה של העותר לביטחון הציבור.

מעטים הם האנשים שמצליחים לגייס כוחות בניסיון להיאבק על זכויות היסוד שלהם מול המפלצת הבירוקרטית-משפטית של הכיבוש. פעמים רבות, רק מאבק משפטי ממושך מצליח לשנות את התשובה הישראלית האוטומטית: "סירוב ביטחוני – חומר חסוי".