שני דברים ניתן לצפות למצוא בכל פסק דין: הכרעה אופרטיבית והנמקה. אדם המגיש תביעה על סך מאה אלף ₪, למשל, אינו מצפה שבסוף ההליך יקבל מסמך בו ייקבע, ש"ייתכן שראוי שהנתבע ישלם פיצויים לתובע", ואף לא מסמך הפוסק ש"הנתבע ישלם לתובע אלף שקלים", מבלי שיוסבר בו מה עלה בגורל תשעים ותשעה האלף האחרים.
פסק דין שנתן בית המשפט העליון בשתי עתירות עקרוניות של המוקד להגנת הפרט מזכיר דווקא את הדוגמאות המוזרות הללו. קשה לאתר בו את המתכונת של הכרעה והנמקה. בעתירה אחת קיימות הנמקה ומחשבות של בית המשפט אולם אין הכרעה אופרטיבית. בעתירה השנייה קיימת הכרעה אופרטיבית, שאינה מנומקת. במצטבר, נותן פסק הדין המשותף לממשלת ישראל יד חופשית לפעולה באחד הנושאים הקריטיים לעתיד השטחים – וזאת ללא ביקורת שיפוטית של ממש.
לשתי העתירות רקע משותף: מדיניות ישראלית שמבקשת ליצור הפרדה דמוגראפית ופוליטית בתוך האוכלוסייה הפלסטינית, בין "תושבי רצועת עזה" לבין "תושבי הגדה המערבית". רצועת עזה והגדה המערבית שתיהן חלק מפלשתינה-א"י ההיסטורית. גבולותיהן הנפרדים נוצרו לראשונה בשנת 1948, כאשר שטחי הרצועה נכבשו בידי מצרים, ושטחי הגדה בידי ירדן. רק כ-35 ק"מ מפרידים בין שני חבלי הארץ. תשע-עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1967, נכבשו שני האזורים בידי ישראל, והושמו תחת שלטון צבאי. השלטון הישראלי ניהל את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה תחת מנגנונים אדמיניסטרטיביים נפרדים, אולם בצורה מתואמת. בין היתר הונהג חופש תנועה מלא בין הרצועה לבין הגדה: פלסטינים תושבי השטחים יכלו לנוע בהם ולהשתקע בכל עיר וכפר שיבחרו ללא הגבלה. חופש תנועה זה הוגבל רק עם הטלת הסגרים בשנות התשעים, סגרים שהגבילו את האפשרות לחצות את אותה רצועה של כ-35 ק"מ של טריטוריה ישראלית המפרידה בין שני האזורים. עם זאת, המגבלה נגעה אך ורק למעבר בין האזורים, לא לשהייה באיזה מהם לאחר שהשטח הישראלי כבר נחצה. הסכמי אוסלו עיגנו במפורש את העיקרון, המוסכם על ישראל ועל הפלסטינים כאחד, לפיו שטחי רצועת עזה והגדה המערבית הם יחידה אינטגראלית אחת. ההסכמים הנהיגו בשטח את הרשות הפלסטינית, והסדירו – באופן אחיד ומשותף לשטח כולו – נושאים כגון מרשם אוכלוסין, דרכונים, רישום ילדים, איחוד משפחות ועוד. כדי להתגבר על הפיצול הגיאוגרפי בין שני חלקי השטח, הוסכם על הסדרים של מעבר בטוח בין הרצועה והגדה.
פסק הדין המשותף נותן לממשלת ישראל יד חופשית לפעולה באחד הנושאים הקריטיים לעתיד השטחים – וזאת ללא ביקורת שיפוטית של ממש
ההסכמה הישראלית על עיקרון האינטגראליות של השטחים חלה גם לאחר שישראל הוציאה את כוחותיה הקרקעיים ממרבית שטחי הרצועה (במסגרת תהליך אוסלו), וגם לאחר שהיא פינתה את שארית הבסיסים והיישובים הישראליים ברצועה והכריזה על ביטול המימשל הצבאי שם (במסגרת "תוכנית ההתנתקות"). בנובמבר 2005, לאחר השלמת "תוכנית ההתנתקות", חתמה ישראל על הסכם שאמור היה להוביל להסדר חדש של מעבר בטוח בין שני חלקי השטח.
[1] ישראל ממשיכה גם להפעיל כלפי תושבי רצועת עזה סמכויות שלטוניות, שנותרו בידה בהתאם להסכמי אוסלו, בדומה לאלו שהיא מפעילה כלפי תושבי הגדה המערבית. לענייננו חשוב במיוחד, שישראל ממשיכה להיות מעורבת בכל מה שקשור למרשם האוכלוסין של רצועת עזה ולהגירה אל הרצועה. תושב זר לא יוכל, למשל, לקבל תעודת זהות פלסטינית ולהירשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני ללא הסכמה ישראלית מוקדמת – בין אם מענו יירשם ברצועת עזה ובין אם בגדה המערבית.
בשנת 2002, שנים לאחר שישראל פינתה את כוחותיה הקרקעיים ממרבית שטחי הרצועה, במסגרת תהליך אוסלו, קבע גם בית המשפט העליון הישראלי, כי רצועת עזה והגדה המערבית הן יחידה טריטוריאלית אחת ואינטגראלית. כך פסק בית המשפט העליון בבג"ץ עג'ורי,
[2] כדי להכשיר העברה בכפייה של פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה: בהתקיים צורך ביטחוני החלטי, מאפשרת אמנת ג'נבה הרביעית (בסעיף 78), לעצור אזרחים מוגנים במעצר מינהלי או לתחום להם מקום מגורים בתוך השטח הכבוש, גם אם הדבר כרוך בהעברתם בכפייה ממקום מגוריהם הרגיל. לעומת זאת, גירוש אל מחוץ לשטח הכבוש אסור, ואף מהווה פשע מלחמה. המדינה טענה באותו עניין, שההעברה של תושבים פלסטינים מהגדה לרצועה אינה אלא "תיחום מקום מגורים" בתוך שטח כבוש אחד ואינטגראלי, ובית המשפט אימץ עמדה זו על בסיס ההיסטוריה של השטח, ההסכמים המדיניים ו"...[ה]אחדות החברתית, הלשונית, התרבותית, הסוציאלית והמדינית של האזור...".
[3]טענתה של המדינה, באותו עניין, לפיה הגדה והרצועה הן בבחינת שטח אינטגראלי אחד, עמדה בניגוד למדיניות שכבר הלכה והתממשה בשטח באותה תקופה – מדיניות של הפרדה בפועל בין האזורים. ההסדרים המיוחדים של המעבר הבטוח בין שני האזורים הושעו, והיתרי כניסה לישראל, כדי לעבור מאיזור לאיזור, ניתנים ביד קפוצה. ולא רק מעבר דרך ישראל: ישראל מונעת מפלסטינים, נושאי דרכון של הרשות הפלסטינית, להיכנס לגדה דרך גשרי הירדן אם מקום מגוריהם הרשום במרשם האוכלוסין הוא ברצועת עזה. לפלסטינים החיים בגדה, בעוד מענם הרשום המקורי הוא בעזה, מתייחסת ישראל כאל זרים גמורים, שוהים בלתי חוקיים שדינם גירוש. רק מתוך התחשבות, כביכול, נוקטת ישראל מדיניות לפיה מי ששהייתו בגדה המערבית החלה לפני שנת 2000 לא יגורש לעזה, ובלבד שאין ביחס אליו חומר ביטחוני שלילי. וכיצד פלסטיני מהלאום העזתי החדש יכול לרכוש נתינות גדתית? בעניין זה דורשת ישראל הליכים שהם כהליכי הגירה לכל דבר ועניין.
שתי העתירות של המוקד להגנת הפרט תקפו שני היבטים של מדיניות הפרדה זו. האחת תקפה את הנוהל לפיו ניתנים היתרי מעבר דרך ישראל מרצועת עזה לגדה המערבית למי שמבקש לעבור באופן קבוע לגדה המערבית.
[4] השנייה תקפה את הגירוש של פלסטינים מהגדה המערבית רק בשל מענם הרשום ברצועת עזה.
[5]העתירה הראשונה תקפה, כאמור, את "נוהל טיפול בבקשות השתקעות תושבי רצועת עזה באיו"ש". הנוהל, ממרץ 2009, קובע את אופן הטיפול בבקשות של פלסטינים החיים ברצועת עזה ומבקשים להתגורר בגדה המערבית.
[6] בעניין זה יש להבחין בין עצם הנסיעה מהרצועה לגדה (דרך שטח ישראל) לבין השהייה בגדה לאורך זמן. לגישת המוקד להגנת הפרט, לפלסטינים ישנה זכות מעבר דרך ישראל בין שני חלקי השטח, אולם זוהי זכות שישראל רשאית להטיל עליה מגבלות, ולהתנות אותה בהיתרים. לעומת זאת, פלסטיני אינו זקוק להיתר כלשהו כדי לקבוע את מקום מגוריו ביישוב כלשהו ברחבי השטחים. לכן, מי שכבר מצוי בגדה המערבית זכאי להתגורר שם גם אם ביתו הקודם היה ברצועה. העתירה התמקדה בפן הראשון, של עצם המעבר, ובמידתיות ההגבלות שהנוהל מטיל עליו.
עיקרי הנוהל מובאים בפסק הדין:
בכל הנוגע לאמות המידה נקבע כי תנאי מקדמי לכניסה להליך הינו העדר מניעה ביטחונית – הן של תושב עזה והן של תושב איו"ש, בהתאם לאבחון גורמי הביטחון. מעבר לכך נקבע, כתנאי מקדמי נוסף, כי כניסה להליך מתן האישור תתאפשר רק כשמדובר בבני משפחה מקרבה ראשונה: בני זוג, הורה לילדים קטינים, ילדים קטינים, הורים מעל גיל 65 של תושב איו"ש, אשר בעניינם קיימות נסיבות הומניטריות אובייקטיביות בגינן אינם יכולים להמשיך להתגורר ברצועת עזה, והמענה לצרכים אלה מצוי באיו"ש.
בהנחה שהבקשה עומדת בתנאים מקדמיים אלה, נקבע בנוהל כי ניתן להיעתר לה רק בכפוף לעמידה באחת מאמות המידה החלופיות:
– עסקינן בתושב עזה הסובל ממצב רפואי מתמשך המחייב מתן סעד של בן משפחה תושב איו"ש, ואין בן משפחה אחר תושב עזה (לאו דווקא מקרבה ראשונה) היכול לסעוד את החולה.
– עסקינן בקטין תושב עזה (שטרם מלאו לו 16 שנים) שאחד מהוריו, תושב עזה, נפטר, ההורה השני הינו תושב איו"ש ואין קרוב משפחה אחר שהינו תושב עזה שיכול לקחת הקטין תחת חסותו.
– קשיש (מעל גיל 65) תושב עזה במצב סיעודי המחייב טיפול והשגחה של קרוב משפחה תושב איו"ש מדרגת קרבה ראשונה, ואין בן משפחה אחר שהינו תושב עזה היכול לסעוד אותו.
לצד זאת נקבע בנוהל מעין סעיף סל, המעניק למתאם פעולות הממשלה בשטחים שיקול דעת לבחינת כל בקשה לגופה על פי נסיבותיה הפרטניות, גם אם אינה נופלת לגדר אחת החלופות האמורות, אך בכפוף לקיומם של התנאים המקדמיים.[7]
במלים אחרות, ילד שהתייתם מאביו ברצועת עזה לא יוכל לעבור למשמורת אמו בגדה המערבית אם דודו בעזה יכול לקחתו תחת חסותו. קשיש ערירי וחולה תושב רצועת עזה לא יוכל לעבור לגדה המערבית להיות מטופל בידי בנו, אם קיימת מניעה ביטחונית המתייחסת לבן (שממילא מתגורר בגדה). חיי המשפחה של בני זוג וילדים, כשלעצמם, אינם עילה מספקת לאפשר את המעבר. ומצבים הומניטריים שנוגעים לקשרי משפחה אחרים (כגון אחות המבקשת להצטרף לאחותה) או שהם לא בהקשר המשפחתי, לעולם לא יזכו לפיתרון.
השופטות היו ערות לבעיות אלו, ואף העלו על הכתב את הרהוריהן בעניין:
חריגים אלה [למדיניות של מניעת המעבר] הינם ראויים כמובן, אך נראה כי ננקטה בהן מידת צמצום רבה, שבנסיבות מסוימות היא נוקשה מדי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי החריגים בהם מדובר עוסקים בעיקרם באוכלוסיות הזקוקות לתמיכה וסיוע מיוחדים (חולים, קשישים וקטינים), ולפיכך יתכן וראוי ליישם את החריגים באופן שיאפשר את שמירת הקשר בין קבוצות אלה לבין בני משפחתם מקרבה ראשונה – גם אם קיימים בשטח הרצועה בני משפחה מקרבה רחוקה יותר.
מעבר לכך נעיר, כי בנוהל שולב "סעיף סל" המעניק שיקול דעת למתאם הפעולות בשטחים לבחון כל בקשה לגופה, גם אם אינה נופלת בגדר אמות המידה שנקבעו בנוהל, אך מקיימת את התנאים בדבר העדר מניעה ביטחונית (סעיף 8 לנוהל) והיות המבקש בן משפחה מקרבה ראשונה (סעיף 9 לנוהל). נראה לנו כי הכפפת שיקול דעתו של מתאם הפעולות בשטחים לתנאי הקבוע בסעיף 9 לנוהל, שעניינו היות מבקש המעבר בן משפחה מקרבה ראשונה בלבד, עלולה להפוך בעולם המעשה סעיף זה לאות מתה. נוכח הפגיעה הקשה הנגרמת מהחלת המדיניות המצמצמת ראוי כי מתאם הפעולות בשטחים יפעיל את שיקול דעתו בגדרי סעיף זה באופן שיביא לצמצום פגיעה זאת, ככל שניתן במגבלות הביטחוניות הקיימות. כך למשל, הגם שלא מצאנו כי יש בידינו להתערב במדיניות שלא להתיר, על דרך הכלל, מעבר והשתקעות על רקע נישואין של בני זוג המתגוררים בשני האזורים, נראה לנו כי אין מקום לחסום באופן גורף את כלל הבקשות מסוג זה. לפיכך, במסגרת הפעלת שיקול דעתו של המתאם בהקשר זה, מן הראוי כי טרם קבלת החלטה כאמור יבחנו מכלול הנסיבות הנוגעות לבני הזוג, בכלל זה גילם של בני הזוג, מכלול היחסים המשפחתיים ומקומו של התא המשפחתי הרחב, ולכל אלה יינתן משקל הולם בקבלת החלטה סופית בסוגיה.[8]
בית המשפט מסכם כי "בכפוף להערות אלו" הוא דוחה את העתירה. אולם מה משמעות הדברים? האם הנוהל הוא בלתי חוקי? מה בדיוק התוקף המשפטי של דברי השופטות, לפיהן "ייתכן וראוי" ליישם את הנוהל באופן שהצביעו עליו? ומה בדיוק התוכן האופרטיבי של החשש שמביעות השופטות שמא הסייגים שב"סעיף הסל" יהפכו אותו לאות מתה? מה התוכן שיש לקרוא אל תוך ההנחיה (או שמא המשאלה) של השופטות, לפיה "נראה להן" ש"מן הראוי" שמתאם הפעולות בשטחים "יפעיל את שיקול דעתו בגדרי סעיף זה באופן שיביא לצמצום פגיעה זאת"? תפקידו של בית המשפט אינו להעלות על הכתב הרהורי לב ומשאלות, אלא לתת פסקי דין אופרטיביים. במקרה הזה, נראה שבית המשפט כתב הנמקה לקבלה (חלקית) של העתירה, אך נמנע מלתת איזשהו צו אופרטיבי וברור כמתבקש מהנמקה זו.
חמור אלף מונים יותר, טיפולו של ההרכב בעתירה השנייה, שהדיון בה אוּחד עם הדיון ב"נוהל ההשתקעות". עתירה זו עניינה היה, כאמור, במעמדם של פלסטינים החיים בגדה המערבית, ואשר כתובתם הרשומה במרשם האוכלוסין היתה קודם ברצועת עזה. מבחינת הצבא, היחס לפלסטינים אלו הוא כאל בני אומה זרה, השוהים שלא כדין בשטח, ודינם גירוש. בעתירה ביקשו העותרים צו על תנאי שיורה למשיבים (דהיינו לרשויות המדינה) להסביר:
א. מדוע לא יימנעו מהרחקת פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה, תוך הסתמכות על כתובתם שבהעתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידי ישראל;
ב. מדוע לא ירשמו בהעתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידי ישראל את כתובותיהם הנכונות של תושבי השטחים הכבושים, בהתאם להודעות ולעדכונים המועברים להם על-ידי הרשות הפלסטינית, באופן שהעתק מרשם האוכלוסין שבידיהם יהיה תואם למרשם המקורי ולמציאות גם יחד.[9]
המוקד להגנת הפרט פרש בעתירתו יריעה רחבה ועקרונית בדבר ההיסטוריה העובדתית והמשפטית הנוגעת להעתקת מקום המגורים בתוך השטחים. המוקד הראה, שאף שהן הגדה המערבית והן רצועת עזה הוגדרו כ"שטחים צבאיים סגורים" (למעשה השטחים כולם רצופים מובלעות-מובלעות של שטחים צבאיים סגורים), ההגבלות היחידות שהוטלו על פלסטינים היו בתנועה פנימה והחוצה משטחים אלו. מעולם לא הוגבלה השתקעותם בגדה של פלסטינים שכתובתם הרשומה היא ברצועת עזה (או להיפך). אדרבא, הצו היחיד שמכיל הגבלה על השתקעות בגדה המערבית הוא זה שמסדיר את כניסתם של ישראלים לשטח. לפי הצו, השתקעות של ישראלי בשטח הגדה המערבית מחייבת היתר אישי מיוחד!
בית המשפט כתב הנמקה לקבלה (חלקית) של העתירה, אך נמנע מלתת איזשהו צו אופרטיבי וברור
באשר לרישום הכתובת, הראה המוקד להגנת הפרט, כי החקיקה הצבאית מעולם לא דרשה היתר כלשהו למעבר דירה, בין אם מדובר במעבר ממקום למקום בתוך הגדה המערבית (לרבות בין שטחים סגורים נפרדים בתוך הגדה) ובין אם מדובר במעבר בין יישוב ברצועה ליישוב בגדה. ההוראה היחידה היא זו שחייבה את מי שמשנה את כתובת מגוריו להודיע על כך למימשל בתוך שלושים יום לאחר ששינה את מענו בפועל. בהסכמי אוסלו נקבע שניהול המרשם (לרבות עדכון הכתובות במרשם) יהיה בידי הרשות הפלסטינית, וזו תדווח לישראל, בדיעבד, על השינויים שנעשו, כדי שישראל תוכל לשמר בידיה עותק עדכני של מרשם האוכלוסין. העותרים אף הביאו מסמכים רשמיים של המדינה, לפיהם שינוי כתובת מעזה לגדה הוא עניין לרשות הפלסטינית בלבד.
בפועל, הראה המוקד להגנת הפרט, כי רבבות רבות של פלסטינים נעו בין שני חלקי השטח, וחלקם ניצלו זאת למעבר דירה. מדובר, בין היתר, באנשים שעברו במסגרת הסדרי המעבר הבטוח, ובשוטרים פלסטינים, שרבים מהם הגיעו לשטחים דרך מעבר רפיח, נרשמו בכתובת זמנית ברצועת עזה, ולאחר מכן הוצבו בכל רחבי השטחים. הפעם הראשונה שישראל הנפיקה לפלסטיני "היתר שהייה בגדה המערבית" היתה בדצמבר 2007 – והדבר נעשה ללא שום שינוי בחקיקה הצבאית, אלא אך ורק על בסיס החלטה פנימית שמעולם לא פורסמה.
לבסוף, הצביע המוקד להגנת הפרט על כך שהגדרתו של אדם כשוהה בלתי חוקי בחבל ארץ של ארצו-שלו וגירושו ממנו, פוגע בזכויות אדם מוגנות, וסותר את המשפט הבינלאומי. סמכות ההעברה בכפייה קיימת, אולם היא מותנית בטעמי ביטחון החלטיים. לכן, לא ניתן להרחיק אדם לעזה רק על שום ששם מקום מגוריו הרשום – וזאת אף אם יש בעניינו "חומר ביטחוני שלילי". חומר ביטחוני שלילי יכול להצדיק הרחקה כזו במקרים מסוימים, אולם לשם כך יש להפעיל את הסמכויות הרלוונטיות שבחקיקה הצבאית, ותוך מתן הערבויות הקבועות בה ובמשפט הבינלאומי.
השופטות אינן דנות ולו במלה אחת בכל הטענות הללו. בנוגע לעתירה זו של המוקד, מוציאות השופטות צו על תנאי שזו לשונו:
על יסוד עתירה זו שהובאה לפני בית-משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו-על-תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם מדוע לא יחילו את המדיניות הנוהגת כלפי תושבי עזה שנכנסו לפני פרוץ אירועי אוקטובר 2000, אשר אין בעניינם חומר בטחוני שלילי, גם על תושבי עזה שנכנסו לאיו"ש עד ליום סיום הממשל הצבאי ברצועת עזה ("מהלך ההתנתקות") ביום 12.9.2005, ועדיין שוהים שם.[10]
אכן, לא מקובל לנמק צו על תנאי, שהוא לא יותר מאשר החלטת ביניים בעתירה: הצו מעביר את הנטל אל המדינה להוכיח את חוקיות פעולותיה. לאחריו עוד יבואו כתבי טענות נוספים, דיון באולם בית המשפט ופסק דין מנומק, שידחה את העתירה או יהפוך את הצו למוחלט. אולם השוואת הצו שהתבקש בעתירה הזו עם הצו שניתן בפועל מלמד, שאגב מתן הצו דחו השופטות את עיקר העתירה ואת כלל הטענות המשפטיות והעקרוניות שבה.
מהצו עולה, שהשופטות דוחות את טענת העותרים שלישראל אין סמכות לגרש פלסטינים מהגדה המערבית על בסיס מענם הרשום במרשם האוכלוסין. הן דוחות את העתירה ככל שהיא נוגעת לפלסטינים שיש בנוגע אליהם חומר ביטחוני שלילי (גם אם זה אינו מצדיק תיחום מקום מגורים לפי החקיקה הצבאית הביטחונית). הן דוחות את העתירה ככל שהיא נוגעת לפלסטינים שנכנסו לגדה המערבית לאחר ספטמבר 2005. דומה שגם לגבי פלסטינים אחרים שמענם המקורי בעזה, אין השופטות סבורות שלא קיימת סמכות לגרשם, אלא שראוי להחיל עליהם את המדיניות המקילה, לפיה סמכות זו אינה מופעלת. לבסוף, דומה שהן מייחסות חשיבות מיוחדת לתאריך סיום ההתנתקות וביטול המימשל הצבאי ברצועת עזה. אולם מה פשר חשיבות התאריך, הן אינן מסבירות. האם הן בדעה שבאותו רגע התפצלו השטחים כאמבה? האם הן מפרידות בין מי שהגיע לגדה מעזה כ"תושב פלסטין" (לפני ההתנתקות) לבין מי שהגיע כ"תושב עזסטאן" (אחרי ההתנתקות)? אם כן, מנין הסמכות לגרש את מי שהגיע לגדה לפני ההתנתקות כשיש נגדו חומר ביטחוני שלילי? וכיצד מתיישבת תזה זו עם ההסכמים המדיניים, שממשיכים לראות בשטחים יחידה אחת אינטגראלית, ועם העובדה שישראל ממשיכה לשלוט בנושא מרשם האוכלוסין ברצועת עזה? ומה באשר לשלל הטענות שהביאו העותרים?
דומה שקל הרבה יותר להוציא צו על תנאי בלתי מנומק לגבי שבריר של שבריר מהעתירה, מאשר לכתוב פסק דין מנומק ועקבי, שיסביר את החלטתו של בית המשפט לדחות את עיקר העתירה, ואשר ההיגיון המשפטי שלו יצטרך לעמוד במבחן הביקורת.
הדחייה הבלתי מנומקת של עיקרה של העתירה השנייה מצטרפת להחלטה המטושטשת בעתירה הראשונה. יחד הן פוטרות מביקורת שיפוטית את מדיניותה של ממשלת ישראל לבדל בין הגדה והרצועה ולהתייחס למתגוררים בהן כשני עממים נפרדים.
עו"ד יוסי וולפסוןהמחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.