בג"ץ 3103/06
שלמה ולירו נ' מדינת ישראל עוסק בגורלם של נכסים בחברון אשר נקנו, על פי הטענה, על ידי משה ולירו בשנת 1935. ולירו נפטר בשנת 1945 ורכושו חוּלק בין שלושת ילדיו. העותרים הם שניים מילדיו ויורשיו של הילד השלישי.
כידוע, החל משנת 1948 היתה הגדה המערבית נתונה לשליטת ממלכת ירדן. כגורלם של נכסים אחרים אשר היו בבעלות יהודים ערב מלחמת 1948, גם הנכסים נושא העתירה הוקנו לממונה הירדני על רכוש האויב. לאחר כיבוש הגדה על ידי ישראל בשנת 1967, הורה המפקד הצבאי כי כל הרכוש שהיה שייך למדינה הירדנית או רשום בשמה, יועבר לחזקתו הבלעדית ויהיה נתון להנהלתו. צו בדבר רכוש ממשלתי (מס' 59),
[1] שהוצא על ידי מפקד הצבא, הסמיך את הממונה על הרכוש הממשלתי בגדה ליטול חזקה ברכוש ממשלתי ירדני, ולנהל רכוש זה. העותרים טענו כי יש לשחרר את הנכסים לידיהם, ומשהמדינה אינה עושה כן – יש לראות את החזקתה בנכסים כהפקעה המחייבת פיצוי, בכסף או במקרקעין חלופיים.
במקרקעין נושא העתירה מתגוררים מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת תושבים פלסטינים. לטענת המדינה, אותם פלסטינים רכשו זה מכבר זכויות באותם נכסים מכוח החזקתם רבת השנים בהם ומכוח היותם דיירים מוּגנים בנכסים. הן על פי המשפט הירדני הפנימי והן על פי המשפט הבינלאומי, טענה המדינה, יש לכבד זכויות אלה.
[2] עיקרו של פסק הדין, שניתן על ידי השופטת פרוקצ'יה (בהסכמת השופטים נאור וג'ובראן), עסק במעמדם של הנכסים, תחילה מתוקף הקנייתם לממונה הירדני על רכוש האויב ובהמשך, מתוקף העברתם לניהול הממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי. הקניית הנכסים לממונה הירדני נעשתה בהתאם לפקודת המסחר עם האויב, אשר הוחלה עוד בתקופת המנדט והוסיפה לעמוד בתוקפה בתקופת השלטון הירדני. בעניין זה קובעת השופטת פרוקצ'יה כי תכליתה של הפקודה בהקשר זה היא לנתק את הקשר של האויב עם נכסיו, אך גם לשמור על הנכסים בידי הממונה על רכוש האויב עד להסדר שלום. הקנית הנכס לממונה הירדני שוללת מהבעלים הקודם את זכויותיו בנכס, כל עוד לא בוטלה ההקניה בהסדר שלום. בהמשך דן בית המשפט במעמד הנכסים לאחר שנת 1967, עם העברתם לידי הממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי. מאחר שהרכוש נושא הדיון היה ערב המלחמה ברשותה של הממשלה הירדנית, בית המשפט דן בחובותיו של הכוח הכובש כלפי הרכוש הציבורי בשטח הכבוש, בהתאם לתקנה 55 לתקנות האג, וקובע כי:
לכוח התופס אזור בתפיסה לוחמתית נתונה סמכות להחזיק ולנהל את נכסי הדלא-ניידי השייכים למדינת האויב. הוא רשאי ליהנות מפירותיהם, אך איננו רוכש בהם בעלות. הוא מחויב לשמור על נכסים אלה, ואיננו רשאי לרוקן את הזכויות בהם מתוכן או להעביר את הבעלות בהם לאחר. בהפעילו סמכויות אלה, נדרש המפקד לשקול את טובתם של התושבים המוגנים, תושבי האזור, ולדאוג לשמירת הסדר והחיים הציבוריים. בהחלטתו כיצד לנהל את הרכוש הממשלתי שבחזקתו, המפקד הצבאי איננו רשאי לשקול את האינטרסים של המדינה שמטעמה הוא פועל...[3]
בהתאם לכך קובע בית המשפט, כי בצווים שהוציא המפקד הצבאי בגדה המערבית באשר לנכסים שהיו שייכים לממשלה הירדנית או רשומים בשמה:
מדובר, אפוא, בנטילת חזקה ברכוש הממשלתי, וניהולו, להבדיל מהקנייתו לידי המפקד הצבאי. אחריותו של הממונה הישראלי מכח הצווים והמשפט הבינלאומי היא להחזיק ברכוש הממשלתי, ולנהלו במסגרת תכליות התפיסה הלוחמתית – שמירה על הביטחון, סדר החיים התקין, וסיפוק צרכיהם של האזרחים המוגנים באזור.[4]
בית המשפט הזכיר בהקשר זה את פסק דין שכטר
[5] – פרשייה דומה קודמת שהגיעה לפתחו של בית המשפט העליון. בפסק דין שכטר קבע בג"ץ, כי אפילו אם מוסמך הממונה הישראלי להחזיר לבעליו המקוריים רכוש המוגדר "נכס אויב" שהגיע לחזקתו – ובשאלה זו לא הכריע בית המשפט בעניין שכטר – אין מוטלת עליו חובה לעשות כן בין מכוח הדין המקומי העוסק במסחר עם האויב, ובין מכוח כללי המשפט הבינלאומי. גם בעניין ולירו החליט בית המשפט שלא לקבוע מסמרות והסתפק בקביעה כי מדיניות הממונה הישראלי, "השוללת שחרור הנכסים לבעליהם המקוריים, או תשלום שווה ערכם, כל עוד לא הושג הסדר שלום אינה טעונה התערבות שיפוטית...".
[6] ובכל זאת, גם מבלי להיזקק לאמירות מפורשות, ניתוחו של בית המשפט הביאו למסקנה כי:
לכאורה... כל שיש בידי הממונה הישראלי הן סמכויות חזקה וניהול של הרכוש הממשלתי, לרבות זכות להפיק ממנו פירות. על פי דיני התפיסה הלוחמתית, הממונה הישראלי רשאי לנהל את נכסי האויב, ולהפיק מהם טובת הנאה, אך לא לשחררם, או לשלם את שוויים הכספי לבעלים המקוריים.[7]
בשונה מהמקרקעין בהם עוסק פסק דין ולירו, זכו נכסים הממוקמים באיזור אחר של הגדה המערבית לגורל שונה לחלוטין. זאת, על אף שמדובר בנכסים בעלי אותם סממנים ממש. לעניינם של אלה נעבור להלן.
בין חברון לשייח ג'ראח במהלך השנים 2009-2008, זמן לא רב לפני פסק הדין בעניין ולירו, פונו ארבע משפחות פלסטיניות מהבתים בהם התגוררו למעלה מ-60 שנה בשכונת שייח ג'ראח בירושלים המזרחית. הפינוי התבצע בסיומם של הליכים משפטיים ממושכים. לבתים נכנסו מתנחלים יהודים, המתגוררים שם עד היום.
סיפור פינויין של המשפחות הפלסטיניות משייח ג'ראח החל בסוף המאה ה-19, כאשר משפחות יהודיות התיישבו באיזור זה, שנרכש קודם לכן על ידי "ועד העדה הספרדית" ו"הוועד הכללי של כנסת ישראל". במלחמת 1948, לאחר כניסת הלגיון הירדני לחלקה המזרחי של ירושלים, פנו נציגי "ההגנה" והשלטונות הבריטיים לתושבים היהודים בשכונות וביקשו אותם לעזוב את בתיהם. התושבים היהודים התפנו, והשטח עבר לניהולו של הממונה הירדני על נכסי האויב. בהמשך, שוכנו בבתים אלה פליטים פלסטינים, במסגרת הסכם בין ממשלת ירדן לאונר"א.
[8] לאחר מלחמת 1967 הוחל החוק הישראלי על ירושלים המזרחית. חוק הסדרי משפט ומינהל,
[9] שחוּקק לאחר המלחמה, העביר את כל הנכסים שהיו בניהולו של הממונה הירדני על נכסי האויב לידי האפוטרופוס הכללי שבמשרד המשפטים. אולם החוק לא נעצר בכך. סעיף 5(ב) לחוק קובע, כי על האפוטרופוס הכללי לשחרר את נכסי המקרקעין למי שהיה בעליהם לפני שהוקנו לממונה הירדני, או לחליפו של אותו בעלים, לפי בקשתו. כתוצאה, נרשמו נכסים רבים בירושלים המזרחית על שמם של בעליהם הקודמים, ובמקרה של אותם נכסים בשייח ג'ראח – על שמם של אותם ועדים. הוועדים פתחו בהליכי פינוי נגד התושבים הפלסטינים ובהמשך העבירו את הבעלות במתחם ל"נחלת שמעון אינטרנשיונל" – עמותה שמטרתה לקדם תכניות בנייה והתיישבות יהודית בשייח ג'ראח. הליכי הפינוי, שהחלו למעשה עוד בשנות ה-80, נסתיימו לבסוף, כאמור, בפינוי המשפחות הפלסטיניות בשנים 2009-2008 ובכניסתם של מתנחלים לבתים.
[10] חוק הסדרי משפט ומינהל יצר אפוא מנגנון מיוחד, באמצעותו מועברים נכסים בירושלים המזרחית, שהוחזקו לפני 1967 בידי הממונה הירדני על נכסי האויב, ישירות אל בעליהם היהודים מלפני שנת 1948. מרגע שאותם בעלים מוכיחים את זיקתם לנכס, מחויב האפוטרופוס הכללי להעביר את הנכס לידיהם, ללא כל שיקול דעת. כך, על אף שסעיף 5 לחוק הסדרי משפט ומינהל עוסק למעשה באותו "סוג" של נכסים בהם דן בג"ץ בעניין ולירו, התוצאה אליה מוביל ההסדר שבחוק – שונה בתכלית.
אז מה ההסבר לשוני הבולט כל כך בין גורלם של הנכסים? התשובה טמונה בסיפוחה של ירושלים המזרחית לישראל, ובראייתה של ישראל את עצמה כמי שמשוחררת מכבליו של החוק ההומניטארי הבינלאומי באשר לשטח המסופח. זאת, בשונה מחברון, הנמצאת בחלקה של הגדה המערבית אשר לא סופח לישראל והנתון תחת תפיסה לוחמתית. אולם בניגוד לעמדתה הפשטנית של ישראל, הדין מעט מורכב יותר. כידוע, סיפוח ירושלים המזרחית איננו עולה בקנה אחד עם הדין הבינלאומי, אשר מוסיף ורואה בירושלים המזרחית – כיתר הגדה המערבית – שטח הנמצא מאז מלחמת 1967 תחת משטר של כיבוש.
[11] בנוסף, אמנת ג'נבה הרביעית קובעת מפורשות, כי סיפוח מלא או חלקי של השטח הכבוש איננו יכול למנוע מתושביו את הזכויות להן הם זכאים על פי האמנה.
[12] משכך, בחינת החוקיות של הפעולות שמבצע הכוח הכובש חייבת להתבצע על פי דיני הכיבוש, גם כאשר הכובש טוען לחוקיותו של הסיפוח.
ככפי שמבהיר בית המשפט בפסק דין ולירו, מעמדם של הנכסים בהם עסקינן הוא כשל "רכוש ממשלתי" שעבר מניהולו של הממונה הירדני לניהולו של הממונה הישראלי. הכוח הכובש איננו רשאי לרכוש בעלות בנכסים אלה, כבכל רכוש ציבורי, ואיננו רשאי לשחררם לבעליהם המקוריים. יתרה מכך, העברת הנכסים לבעליהם המקוריים יוצרת, מן הסתם, בעיה גם במישור שבין הכוח הכובש לתושבים המקומיים שיושבו באותם נכסים (קרי, פלסטינים). על פי הדין הבינלאומי, ישיבתם רבת השנים של אותם תושבים בנכסים, ניהולם או עיבודם, מקנה להם זכויות בנכסים, ומונעת גם היא את פינויים.
[13] מיותר לציין, שחקיקתו של חוק, שאיננה מיועדת לצרכיו הצבאיים של הכובש או לרווחתם של תושבי השטח הכבוש ושחותרת תחת חובתו של הכובש לשמור על הסדר והחיים הציבוריים, אסורה אף היא, בוודאי כאשר היא מיועדת לאפשר את אכלוסו של השטח הכבוש באזרחי המדינה הכובשת.
[14] הניתוח של בית המשפט בעניין ולירו מדגיש אפוא עד כמה ההסדר שנקבע בחוק הסדרי משפט ומינהל סותר את החוק הבינלאומי. מדינת ישראל ניצלה את היותו של השטח, לפי טענתה, חלק אינטגראלי של מדינת ישראל וחוקקה חוק הפוגע ישירות בזכויותיה של האוכלוסייה המוגנת. אולם להסדר שיצר חוק הסדרי משפט ומינהל קיים רובד בעייתי נוסף. החזרת הנכסים לבעליהם מלפני 1948 היא חד-כיוונית בלבד. המשפחות הפלסטיניות שפונו מבתיהן בשייח ג'ראח, הן משפחות של פליטים פלסטינים שהתגוררו ערב מלחמת 1948 בשכונות המערביות של ירושלים. פליטים אלה אינם יכולים לקבל חזרה את הרכוש שהותירו אחריהם באזורים שהפכו לאחר המלחמה לחלק ממדינת ישראל, וזאת לאור חוק נכסי נפקדים משנת 1950.
[15] לכל היותר, כל שיכולים היו פליטים אלה לקבל, הוא פיצוי כספי נמוך. יתרה מכך, היהודים שפונו ממזרחה של העיר בעת המלחמה כבר זכו לדיור חלופי ברכוש הפלסטיני הנטוש במערב ירושלים.
[16] ומה חלקם של בתי המשפט הישראליים בעניין? מאחר שהחוק הישראלי חל בירושלים המזרחית ומאפשר לבעלים הקודמים לקבל לידיהם את הנכסים, עסקו בתי המשפט במקרים שהגיעו לפתחם בעיקר בשאלת זהות הבעלים או בזכויות העומדות לפלסטינים המתגוררים באותם נכסים, למשל מכוח היותם דיירים מוגנים. באותם מקרים בהם נקבע שהדיירים לא הצליחו לבסס זכויות אלה, הורו בתי המשפט על פינויים.[
17] תחת חסות כנפי הסיפוח, הנהיגה אפוא ישראל משטר גזעני ומפלה, המתחמק מכל בחינה על פי הסטנדרטים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בשל תחולת החוק הישראלי על ירושלים המזרחית, בתי המשפט כלל לא נדרשו לדון בנושא מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי, כפי שעשה בג"ץ בעניין ולירו, וראו עצמם כמי שמחויבים להיצמד להסדר החקיקתי המפלה שיצרה הכנסת. מי שמשלמים את המחיר הם, כצפוי, התושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית, המוצאים עצמם – בשייח ג'ראח ובמקומות אחרים – פליטים בפעם השנייה.
.
עו"ד יותם בן-הלל המחבר הוא עורך דין וחוקר משפטי בתחום זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
