העותרת, אזרחית ישראלית הנשואה לפלסטיני המתגורר ברצועת עזה, מחלקת את חייה בין ביתה בישראל לבית בעלה ברצועה. ביקורי העותרת ברצועת עזה נעשו מכוח נוהל של הצבא המכונה "נוהל משפחות חצויות", לפיו אזרחי ישראל ותושביה שבני זוגם מתגוררים ברצועת עזה, מקבלים היתרי כניסה מתחדשים לרצועת עזה, כדי לאפשר להם לנהל חיי משפחה. העותרת יצאה את עזה לאחרונה בסוף 2006, ומאז לא התראתה עם בעלה. לאחר התערבות המוקד בעניינה, נתקבל מכתב ממשרד התיאום והקישור (מת"ק) בעזה, בו הודיע הצבא לעותרת כי "לא תותר יציאה מישראל עקב מניעה ביטחונית". כפי שעולה מתגובת המדינה לעתירה, המניעה הביטחונית שהוטלה על העותרת נובעת מטענה לסיכון ביטחוני לכאורה הנשקף מקרוב משפחתה. בעקבות הסירוב, עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ.
עותרים מדגישים כי, הסירוב להתיר לעותרת להיכנס לעזה, מהווה הפרה חמורה של זכותה לחיי משפחה וכבוד, וכן זכותה לחופש התנועה, המקובלת כעיקרון במשפט הבינלאומי המינהגי. על המדינה חלה החובה למצוא איזון בין הפגיעה בזכויות הפרט לבין שיקולי הביטחון המנחים אותה. העותרים טוענים כי החלטת הצבא לוקה בחוסר מידתיות מוחלט, בעיקר לאור החקיקה הישראלית שאינה מאפשרת לעותרת להתאחד עם בן זוגה בישראל.
בדיון בעתירה ביום 29.10.2008, הביע בית המשפט את דעתו, כי, יש למצוא לסוגיה פתרון כלשהו אשר יאפשר לעותרת לקיים חיי משפחה תקינים. ראש ההרכב, השופט לוי, הדגיש בהקשר זה את העובדה כי פוקדים על העותרת את חטאיהם של אחרים. כחלק מניסיון ביהמ"ש למצוא פתרון מעשי למצוקת העותרת, העלה השופט הצעה תמוהה, העומדת בסתירה מוחלטת לזכויות היסוד של העותרת – שהעותרת תעבור להתגורר בקביעות בעזה ובמידת הצורך יותר לה לבקר בישראל, על בסיס היתרים מיוחדים, מבלי שתישלל אזרחותה.
בסיכומו של הדיון הורה ביהמ"ש לצדדים לבחון דרכים מעשיות אחרות לפתרון מצוקתה של העותרת, אך המדינה נותרה איתנה בדעתה וסירבה לעשות כן, למרות הוראת בית המשפט ולמרות שהיא זו שכפתה על בני הזוג את הניתוק בן השנתיים זה מזו. התחמקות המדינה ממציאת פתרון למצוקתם של בני הזוג שברה את רוחם - הם החליטו לפרק את התא המשפחתי אותו קיימו מאז 1999, ולבקש את מחיקת העתירה.
לצפייה בבקשה בהסכמה למחיקת העתירה מיום 24.11.2008