המוקד להגנת הפרט בעתירה לפי חוק חופש המידע, לקבלת נתונים על היקף התופעה של שלילת תושבות בירושלים המזרחית במהלך השנים 2006 ו-2007: כן עתר המוקד בעניינה של תושבת ירושלים המזרחית הנשואה לתושב עזה, שתושבותה נשללה לאחרונה

ביום 12.6.2008 עתר המוקד להגנת הפרט לבית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת חוק חופש המידע, בבקשה לקבל נתונים בדבר היקף שלילת התושבות מתושבי קבע של ירושלים המזרחית בשנים 2006 ו-2007. במסגרת העתירה מבקש המוקד לקבל מידע, בין השאר, לגבי מספר תושבי ירושלים מהם נשללה התושבות במהלך שנים אלה; הסיבות לשלילת התושבות; מאין מקבל משרד הפנים מידע לגבי התאזרחותו של אדם במדינה זרה; האם משרד הפנים מודיע למי ש"פקעה" תושבותו והאם ניתנת לו אפשרות ערעור.

במהלך המחצית השנייה של שנות התשעים התברר לרבים מתושבי ירושלים המזרחית, אשר פנו למשרד הפנים בבקשות שונות, כי מעמד הקבע נשלל מהם והם אינם תושבים עוד. מדיניות שלילת התושבות, שזכתה לכינוי "הטרנספר השקט", הופעלה נגד כל מי שמשרד הפנים קבע כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל, גם אם באותה תקופה התגורר בירושלים. הגדה המערבית ורצועת עזה נחשבו אף הן לצורך העניין כ"חוץ לארץ".  הידיעה על "פקיעת" התושבות לא נמסרה בדרך כלל לאותם אנשים והתבררה רק בדיעבד. נגד מדיניות זו הגיש המוקד עתירה לבג"ץ, בשנת 1998, בשמם של תושבי ירושלים המזרחית שנפגעו מן המדיניות. במסגרת תגובה לעתירה, נתן שר הפנים דאז, מר נתן שרנסקי, תצהיר לבג"ץ שתיקן במעט את העוול שנגרם לאותם תושבים שנפגעו ממדיניות הטרנספר השקט. בהתאם לתצהיר, מי מאותם תושבים שתושבותו נשללה, יוכל לרכוש מחדש את מעמדו, אם עמד בתנאים מסוימים. בנוסף, התחייב משרד הפנים שלא לשלול את מעמדם של מי ששומרים על זיקה נאותה לירושלים.

מדיניות שלילת התושבות התרחבה בשנת 2006, כך לפי נתונים שפרסם משרד הפנים, ולכדה ברשתה גם את תושבת ירושלים, שנישאה לתושב רצועת עזה ב-1990 ומאז מחלקת את חייה בין בית בעלה בעזה לבית משפחתה בירושלים. בעניינה הגיש המוקד עתירה ביום 15.6.2008.

עד לשנת 1994 לא הוטלה כל מגבלה על כניסתם של תושבי ישראל ואזרחיה לרצועת עזה והעותרת לא נתקלה בבעיה בבואה לשהות בעזה או בירושלים. העותרת נהגה להגיע לירושלים מספר פעמים בשנה ולשהות שבועות מספר עם משפחתה בעיר. לאחר שנת 1994 נדרשה העותרת להסדיר את כניסתה לרצועה ושהייתה בה באמצעות היתרים. היתרים אלה ניתנו על פי נוהל "משפחות חצויות" – לפיו מקבלים ישראלים, שהם בני זוג של תושבי הרצועה, היתרי שהייה בעזה למספר חודשים. תוקף ההיתרים ניתן להארכה במשרדי התיאום והקישור (מת"ק) בארז. העותרת פעלה כל השנים בהתאם לנוהל זה, והוסיפה לחזור לירושלים תכופות ולשמור על זיקה הדוקה לביתה שבירושלים. היא לא העלתה בדעתה כי מעמדה בירושלים יישלל. בחודש פברואר 2007 נודע לעותרת, כי נשלל ממנה מעמדה כתושבת ישראל. למרות זאת, הוסיפה לקבל היתרי כניסה לרצועה, על כן סברה כי המדינה תוסיף ותאפשר לה לצאת מישראל ולהיכנס אליה כבעבר. רק כשהגיעה, ביולי 2007, למחסום ארז, כדי להאריך את תוקף ההיתר שבידה, נאמר לה שלא ניתן להאריך את תוקף ההיתר מאחר שמעמדה נשלל והיא חדלה להיות תושבת ישראל.

משרד הפנים, כצפוי, סירב לפרט מה עמד מאחורי ההחלטה לשלול את תושבותה של העותרת. עם זאת, בהכירו היטב את מדיניות משרד הפנים, טוען המוקד כי העילה לשלילת התושבות היא שהייתה של העותרת בשנים האחרונות ברצועת עזה. העותרת איננה טוענת כי לא התגוררה, מאז נישואיה עם בן זוגה, ברצועת עזה, אולם אין בכך כדי להעיד על רצונה להתנתק ממשפחתה ומעירה – ירושלים. 
 
המוקד טוען כי על העותרת חלות הוראותיו של "תצהיר שרנסקי", מאחר ששמרה משך כל השנים על זיקותיה לישראל. לאור זאת, היה על משרד הפנים להימנע מלשלול את תושבותה. בנוסף, בהוראות נוהל "משפחות חצויות" לא קיימת כל אינדיקציה לאפשרות כי מי שעומד בדרישות הנוהל, עלול להסתכן בשלילת מעמדו.

ההחלטה לשלול את מעמדה של העותרת היא בלתי חוקית גם בהיבט רחב יותר. טענה זו של המוקד מבוססת על בחינה מחודשת – והכרחית – של הדינים הקשורים במעמדם האזרחי של תושבי ירושלים המזרחית, של פרשנות משרד הפנים לדינים אלה ושל פסיקת בית המשפט. בפסק דינו בבג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ואח', קבע בית המשפט העליון, בין השאר, כי למרות שסיפוח ירושלים המזרחית לישראל הפך את תושבי ירושלים המזרחית לתושבי קבע בישראל, הרי תושבות זו פוקעת עם העתקת מרכז החיים מחוץ לישראל. פסק הדין ניתן על רקע האינתיפאדה הראשונה, באשר להחלטתו של שר הפנים לגרש מישראל תושב של ירושלים המזרחית, שהתגורר בארה"ב ורכש בה מעמד, וניהל פעילות פוליטית לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים.

המוקד טוען כי יש לשוב ולבחון את פסק הדין על רקע מכלול הנורמות החלות על ירושלים המזרחית - הן במישור הדין הישראלי והן במישור הדין הבינלאומי. פסק הדין יצא מנקודת הנחה, כי על פי הדין הישראלי, מחזיקים תושבי ירושלים המזרחית ברישיונות לישיבת קבע, שניתנו להם על פי חוק הכניסה לישראל. המוקד טוען, לעומת זאת, כי באשר למבחנים שקובע החוק בעניין פקיעת התושבות, יש להבחין בין מהגרים, שנכנסו לישראל מרצונם ורכשו בה רישיונות לישיבת קבע על פי בקשתם, לבין מי שרכשו רישיונות לישיבת קבע מכוח סיפוח מקום מגוריהם לישראל בעקבות כיבוש צבאי. המוקד טוען עוד כי מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית הוא מעמד מיוחד, הכולל מעצם טבעו תנאי לפיו הרישיונות אינם פוקעים.

לצפייה בעתירה לפי חוק חופש המידע מיום 12.6.2008
 

לצפייה בעתירה (עת"מ 8481/08) מיום 15.6.2008