בסדרת עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט בעניין איחוד משפחות בשטחים, טוענת המדינה כי העותרים מבקשים להפר את הסכמי הביניים, ולפיכך יש לדחות את העתירה שכן עיסוקה בנושאים מדיניים מובהקים: ואולם, טענות המדינה מטעות, שכן, למעשה דורשים העותרים מהמדינה לחדש את פרוצדורת קבלת הבקשות מהרשות הפלסטינית, דבר שישראל מסרבת לעשות כעת, ולפעול להגשמת זכות העותרים לחיי משפחה, בדרך זו או בכל דרך אחרת

עד כה הגיש המוקד להגנת הפרט 47 עתירות, אליהן הצטרפו 8 ארגונים נוספים, שנושאן אחד: דרישה משלטונות הצבא לחדול מסירובם לטפל בפניות המועברות אליהם, לקבל מגורמי הרשות הפלסטינית בקשות לרישיונות ביקור ולאיחוד משפחות, ולהכיר בקשר הזוגיות כשלעצמו כקריטריון לאישור הבקשות. טענת המדינה בתגובתה, כאילו מבקשים העותרים מהמדינה להפר את ההסכמים שנחתמו עם הרשות, הינה מופרכת. כל שדורשים העותרים מהמדינה הוא לקבל בקשות המועברות אליהם מהרשות הפלסטינית, כפי שנהגו בעבר, או למצוא פיתרון אחר שיאפשר לעותרים, תושבי הרשות, לחיות בשטחים עם בני זוגם ולנהל חיי משפחה סדורים.

בתשובת המדינה לעתירות בולטת ההתעלמות מהזכות לחיי משפחה, כזכותם החוקתית של התושבים הפלסטינים בשטחים. זכות זו הוכרה כזכות יסוד על ידי שמונה מתוך אחד עשר שופטי ההרכב שישבו בבג"ץ עדאלה, שתקף את הוראת החוק האוסרת על איחוד משפחות בתחומי ישראל. בפסק הדין נקבעה הלכה, כי לאדם עומדת הזכות לחיי משפחה, ובמקרה של זוגיות עם בן-זוג זר, להקים את התא המשפחתי במדינת הנתינות. עוד נקבע, כי פגיעה בזכויות באופן גורף ושלא על בסיס בדיקה פרטנית של כל מקרה, חשודה לכאורה בחוסר מידתיות. בעניין עדאלה אמנם החליטו מרבית שופטי ההרכב לדחות את העתירות, לאור הנימוקים הביטחוניים להם טענה המדינה. אולם בענייננו, לא נטענות טענות ביטחוניות כלל: האנשים שישראל מסרבת לאפשר להם חיים משותפים עם בני זוגם בשטחים הם אנשים שהיו עשויים לקבל אזרחות בישראל (גם תחת ההוראות המגבילות הקיימות), לו היו בני-זוגם אזרחי המדינה ולא תושבי השטחים.

מאז תחילת האינתיפאדה השנייה חוסם הצבא את כניסתם לשטחים של מי שאינם תושבים, והינם בני זוג של תושבי השטחים, ובכך מונע ממשפחות לחיות יחדיו, תחת קורת גג אחת. ההסדרים החלקיים שהונהגו, הוקפאו באוקטובר 2000 ולא הושבו לסדרם, חרף פניות חוזרות ונשנות של המוקד לגורמי צבא ושלטון שונים. במהלך השנים הטיל הצבא והסיר, לסירוגין, מגבלות, נתן היתרים ושלל זכויות לביקור בשטחים – לרוב ללא כל היגיון סדור וברור בבסיס ההחלטות. לעיתים נומקו ההגבלות בהפסקת קשרי העבודה עם הרשות הפלסטינית, לעיתים במלחמה בתופעת "השוהים הבלתי חוקיים", לעיתים כלל לא נומקו, ופעם אף הפנה שר הביטחון את המוקד למשרד הפנים, שעה שבקשות לאיחוד משפחות בשטחים הכבושים מטופלות למעשה, כאשר הן מטופלות, על ידי הצבא בלבד.

בעבר, לאחר כיבוש השטחים, נהגה ישראל לאשר בקשות לאיחוד משפחות. במהלך השנים צומצמה מדיניות זו, ונקבע כי אומנם לתושבי השטחים אין זכות בדין לאיחוד משפחות, ואין זו אלא מחווה של חסד, אך חובה על הרשות לשקול כל בקשה באופן פרטני, ולהפעיל שיקול דעת כדין, בהתאם לעקרונות המשפט המינהלי. בעקבות פסיקות בג"ץ בראשית שנות התשעים, לא נדרש עוד טעם הומניטארי, ונקבע כי די בקיום משפחה ובהיעדר מניעה ביטחונית כדי לאפשר את איחוד המשפחות, אולם נקבעה מכסה של בקשות שיאושרו בכל שנה. ההכרה בנישואים עצמם כקריטריון לאיחוד משפחות עוגנה אף בהסכמי אוסלו, והורחבה מעבר למשפחה הגרעינית.

כיום, כאמור, לבד ממקרים חריגים ובד"כ בעקבות עתירות לבג"ץ, מסרב הצבא לקבל לידיו בקשות כאלו. להנמקת הסירוב מפנה הצבא אצבע מאשימה כלפי הרשות הפלסטינית, אולם אין זו אלא האשמת שווא – הצבא הוא המסנן את הבקשות המגיעות לידיו, והוא הקובע אילו בקשות רשאים גורמי הרשות להעביר אליו ואילו בקשות כלל לא יונחו בפניו.

המוקד טוען בעתירות, כי מדיניות הצבא מונעת משיקולים דמוגרפיים-גזעניים ומשיקולים זרים שעניינם הפעלת לחץ על תושבי השטחים. מדיניות שמטרתה היא פגיעה באוכלוסייה אזרחית ככזו היא מדיניות פסולה. מדיניות ששמה את האוכלוסייה האזרחית כבת ערובה לצורך מהלכים מדיניים – אף היא פסולה. המוקד טוען בעתירה, כי כרשות מינהלית בשטחים, וכמי שנושא באחריות לחיים התקינים בהם, המשיב אינו רשאי למשוך את ידיו מטיפול בעניינן של משפחות מפוצלות-מעמד, ועליו לדאוג להסדרת מעמדן ברוח זכותן לחיי משפחה.

לצפייה בתשובת המדינה מיום 18.9.07

לצפייה בסרט על משפחות כסבה, חמדאן ודויקאת מיום 19.9.07

לצפייה בסרט על משפחת זיר מיום 19.9.07

לצפייה בהחלטת ביהמ"ש על צירוף הארגונים הנוספים כעותרים מיום 6.8.07

לצפייה באחת העתירות מיום 21.5.07

לצפייה בעתירה נוספת מיום 11.4.07