העתירה הוגשה ביום 4.4.06, לאחר שלוש שנים ארוכות בהן התעלם המשיב מפניות המוקד. העותרת נכנסה לשטחים באוגוסט 1993 - כדי להתגורר עם בעלה - באמצעות רישיון שניתן על ידי לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית. מאז שוהה העותרת עם בעלה ברציפות בשטחים, ואף נולדו להם כאן שלושה ילדים. העותרת משתייכת ל"אוכלוסיית בג"ץ השנייה", מושג ששורשיו בהתחייבויות שנתן הצבא במסגרת סדרת עתירות לבג"ץ שהוגשו במחצית הראשונה של שנות התשעים. עיקרו של ההסדר הוא שמי ששייך לאותה אוכלוסייה, יכול להישאר בשטחים ברציפות מכוח רישיונות ביקור המוארכים פעם בחצי שנה, והוא זכאי לשוב ולהיכנס לשטחים ללא הגבלה אם יצא לחו"ל. הסדרת מעמדם של מי ששייכים לאוכלוסיית בג"ץ השנייה אמורה להיעשות במסגרת בקשה לאיחוד משפחות – בכפוף למכסה שנתית.
בשנת 2000 פנו העותרת ובעלה לרשות הפלסטינית בבקשה להמרת הרישיון ולהארכתו, ובהתאם לנוהל הועברה הבקשה לצד הישראלי, אך זה סירב לאשרה. במשך תקופה ארוכה חזר ופנה המוקד למשיב וביקש לאשר את הבקשה להארכת תוקף הרישיון וכן להמירו ברישיון של השטחים, אולם רק בתום שלוש שנים ניאות האחרון לענות, וטען כי תנאי להכללה באוכלוסיית הבג"ץ היה מאז ומתמיד "מרכז חיים" בשטחים וכי העותרים אינם עונים על קריטריון זה.
במכתב מיום 26.4.06 מעמיד המוקד את המשיב על טעותו החמורה, ומבאר בפניו את הרקע ההיסטורי וההיגיון הפנימי בהסכמים הנוגעים לאוכלוסיית בג"ץ. למעשה, ובניגוד לטענת המשיב, מרכז חיים בשטחים היה קריטריון לשלילת זכאות לאישור הבקשה להענקת רישיון קבע. זאת בעקבות מדיניות הצבא בעבר, שהתיר רק ביקורים קצרי מועד וקצובים, וכן בשל מדיניות הגירוש שהנהיג, בגינן נמנעה האפשרות מבני זוג, שאינם תושבי השטחים, להשתקע בהם באופן חוקי.
פרקליטות המדינה הודיעה ביום 16.1.07 כי אם תגיש העותרת שוב את בקשתה להמרת הרישיון, בצירוף המסמכים המתאימים, תישקל בקשתה בחיוב. העותרת עשתה כך וביום 20.5.07 – שבע שנים לאחר פניית העותרת לרשויות, ולמעלה משנה לאחר הגשת העתירה – הודיע פקיד המינהל האזרחי למוקד כי העותרת קיבלה את הרישיון, וכי הוא ממתין לה בצד הפלסטיני.